מבעד לעננה האקוסטית

מקום מושבי בקונצרט השלישי למנויי התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון לא הבטיח טובות. בשורה הראשונה ביציע ידעתי שאני תלוי בין שמיים לארץ, ונוכח 36 נגני התזמורת שהתכוננו שם למטה מתחתיי לקראת הקונצ'רטו לשני פסנתרים של מוצרט, חששותיי גברו עוד יותר, למרות נוכחותם הפיקרסקית של שני הפסנתרים המבהיקים, נטולי הכנף, שהוצבו זה מול זה בתווך.
 
רמז נוסף לכך הביאו מחיאות הכפיים שקידמו את הסולנים - הפסנתרן הצעיר חגי יודן ואת המנצח, המאסטרו דן אטינגר שגם יהיה הסולן השני בביצוע הקונצרט. כיפת הסאונד החונקת של המשכן לאמנויות הבמה הבהירה כי היא כבר מוכנה לחנוק את הצלילים שינסו לעלות מהבמה.
 
יודן ישב אל הפסנתר הפנימי, פניו אל מול אטינגר שישב אל הקדמי בגבו אל הקהל. הרחש באולם שקט, וצלילי הפתיחה של הקונצ'רטו שמספרו ק. 365, וסולמו מי-במול מג'ור, החלו לזרום, אך הצליל היה עמום, קר, והאדרנלין שלו מנומנם, ואך בקושי טיפס מעלה.
 
ואז בארבעת ידיהם ובעשרים אצבעותיהם הנכנסות לפעולה בשתי המקלדות הצליחו יודן ואטינגר לחדור מבעד לעננה האקוסטית, לפתוח אותה לרווחה, ולפלס דרך למצלול הנפלא של נגינתם ושל התזמורת ושל המוזיקה הנהדרת של מוצרט. אוויר האולם התחמם.
 
כלי המיתר נשמעו ממוקדים, קבוצת כלי הנשיפה הקטנה הבריקה, ושני הסולנים לבלבו בהתאמה נהדרת את רעיונותיו של מוצרט. כל אחד מהפסנתרים נשמע בעל זהות וגוון אינדיבידואליים, והצירוף של שניהם היה תזמורתי. למוצרט ולאקוסטיקה הייתה עדנה.
 
זאת הפכה להיות פתיחה מושלמת לחלקו השני של הקונצרט עם 70 הדקות של הסימפוניה מספר 5 בדו דיאז מינור מאת גוסטב מאהלר. כבר מזמן לא שמעתי אותה בקונצרט חי, ואף יותר מזה, מפכה חיוניות כמו זאת שמאסטרו אטינגר הפיק ממנה מתיבה ראשונה ועד אחרונה, מהפיאנו הלירי ועד ההתפרצות הגדולה.

הסימפונית ראשון לציון, צילום: יח"צ
 
התזמורת במלואה חגגה. רק כך אפשר לתאר את היענותה למנצח ששידך בינה לבין המלחין, שזו הייתה הסימפוניה הראשונה שכתב אותה מבראשית כפרטיטורה מלאה ולא כגרסת בסיס לפסנתר שאחר כך תתוזמר על ידו.
 
כוכב הביצוע של הסימפוניה הפופולרית הזאת היה בלי ספק נגן החצוצרה ניר צמח, בנגינתו  ובהפקת הצליל המתכתי החותך הפותח את הסימפוניה ושב ומאיר אותה בחום עד סופה, ובהנהגת כל כלי הנשיפה ממתכת. בפרק השלישי הצטרף אליו חזי ניר שהועבר מקבוצת הקרנות אל קדמת הבמה כסולן. נגינתו את המלודיה היפהפיה עם הגוון העממי-יהודי שמאהלר כתב לכלי הזה הייתה מושלמת.
 
גם כלי הנשיפה מעץ, עם האבובנית גבריאלה בוקובסקי, הקלרניתן מיכאל גורפינקל, מרגלית שפי בחליל וולדימיר גרו בבסון, וכל חברי הקבוצות שלהם הפיקו צלילים לוהטים, שהנקשנים ומתופפים מאחור הוסיפו עליהם גוון אחר גוון. וכמובן, כלי הקשת זהרו בכל קבוצה, ויצרו את התנועה הסוחפת בפרקים השונים, ובמיוחד כשליטפו בחום נעים את האדג'טו, יחד עם דנה חולדאי, שאצבעותיה פרטו על מיתרי הנבל שמעניק לפרק הזה את ייחודו.
 
את האוצר הבלום הזה של נגני התזמורת מיקד דן אטינגר בדייקנות ואת הרעיונות של מאהלר הוא הפיק מהם ברוחב לב שנענה בהתלהבות אמיתית של נגניו לשוב ולעשות אתו מוזיקה משובבת נפש כזו של מוצרט ומסעירה כזו של מאהלר.
 
וכמו הקהל הנלהב,  גם הכיפה האקוסטית של המשכן התעוררה לחיים והדהדה היטב את תשואות התודה בסיום.