הצגת תיאטרון החאן אינה מצליחה להצדיק את שליפתו של המחזה של יוסף בר יוסף מהבוידעם
שתי שפות - שני עולמות
ראש העיר ירושלים בינואר 1967 היה טדי קולק. איש המעשה ללא מתחרה. בכיסו היה פנקס קטן שמדי בוקר בסיירו בעיר שעדיין חומה בלבה, ולפני שתושביה יצאו לעבודתם, רשם לעצמו מה עליו לעשות למענה ולמענם. פה ושם היה נתקל במצוקה אנושית, מעת לעת היה כורה אוזנו לבקשה. ותמיד מצא דרך לפתור, לתקן. לא בהכרח כדמוקרט, לא בהכרח על פי חוק וספר.
אבל המחזה של יוסף בר יוסף לא נכתב על טדי, וגם לא על דעותיו החילוניות, או על מאבקיו עם הרב פורוש וקיצוני מאה שערים. המחזה מספר על ראש עיר דמיוני, באותו חורף של 67, שתכניתו להציב בכיכר העיר מצבת זיכרון לכל בניה שנפלו על הגנתה ובהתאם להחלטת ועדה נקבע שתיחרט בראשה המילה "נזכור".
ביום גשם ודרך המדרגות האחוריות נכנס ללשכתו עובד עירייה דתי שבנו נפל במלחמת השחרור בעיר העתיקה ושם גם נקבר יחד עם חבריו. העברת גופותיהם לקבורה בירושלים המערבית לא נדרשה כי בכך הייתה ישראל, לדבריו, מכריזים על וויתור התביעה לעיר העתיקה. הוא תובע שלא ייכתב "נזכור" אלא "יזכור" כדין התפילה.
המחלוקת הזאת, ככל שהיא נשמעת כדרמה על קוצו של נון, היא נושא המחזה שבר יוסף כתב בשנות השבעים. אז הוא לא שבע ממנו נחת, גנז אותו ושכח ממנו אך לאחרונה, לרגל התכנית להוציא את ספר מחזותיו נתקל בו, קרא מה שכתב והחליט להציע אותו לחאן הירושלמי.
מקור: אתר החאן
הבמאי רוני ניניו קרא את המחזה והתלהב. יש לו אוזן קשבת לשפה קשה, או אם תרצו להסתגננות-התפייטות לשונית, שבר יוסף בחר להעניק לאותו עובד עירייה במפגשיו עם ראש העיר ולמאבקו האלים מילולית והנאצה שהוא מטיח בו. שפה מנוגדת במושגיה ובמצלול שלה לזו היומיומית של ראש העיר החילוני.
שתי שפות המייצגות במחזה עולמות אידיאיים מתנגדים, לכאורה – האמונה באל אחד, שרק הוא אמור לזכור את הנופלים ולא אנחנו, כדבריו של האב השכול, “שאיך נוכל? אנחנו נוכל לזכור? אנחנו הרי זו כתובת של גאווה.”
לעומתו ראש העיר המאמין בלב שלם, גם תחת לחצו של העובד, כי המצבה היא של העיר ושל כל תושביה, והם אלה שיכריזו בה "נזכור". ומבלי שהדבר ייאמר, ומבלי שהשיר יושמע ברקע, אפשר לזכור את השורה "ונזכור את כולם" משיר הרעות.
בר יוסף וניניו מאמינים בכנות כי המחזה חי ותקף לימינו אלה. זו אמונה שיש לה אולי הנמקות וחיזוקים רבים במציאות שלנו, אך יש לי חשש שלא הם אלה שהחיו את העניין במחזה ולא אותם הוא מייצג, אלא את המחלוקת שהתעוררה באפריל השנה ביחס לנוסח היזכור שייאמר בטקסי הצבא: אם "יזכור אלוהים" כדרישת רבנים ואנשי דת שחיזקו מעמדם במדינה ובצה"ל או "יזכור עם ישראל" כמנהגנו הממלכתי.
כך או כך זה מחזה שמעלתו היחידה בעיני היא ביכולתו של בר יוסף למצוא את האדם ואת הלב של יריבים במצבים שונים. זה קורה גם בעימות האחרון של המחזה הזה, כפי שמעידות הדמעות הרבות שזלגו על לחייהם של אריה צ'רנר, כראש העיר, ושל יוסי עיני, כעובד המיוסר ומתייסר ונאבק עד אובדן עשתונותיו.
שניהם וניניו השקיעו את מיטב כשרונם – ויש הרבה כישרון לכל אחד מהם - להפיח חיים במחזה. צ'רנר, בפשטות ובישירות של דיבורו ואפילו בהתרסה הרכה שלו כנגד האמונה באל אחד הזכיר איכשהו את קולק, אם כי ויתר על התוקפנות האופיינית שלו במצבים של מחלוקת, וגם אם טדי ז"ל לא היה כזה דמוקרט בניהול העיר.
מקור: אתר החאן
עיני לעומת זאת נקרא לעצב דמות מופרכת לחלוטין. לא בטיעוניה, חלילה, אלא בשפתו המלאכותית, ובמיוחד בעיצובו הפיזי והקולי עם ניחוחות של "תָמוי" או אפילו "אהבָל" ועדתיות. לזכותו ייאמר שהוא יוצר דמות מלאה, ומצליח לבטא במשחקו כאב אמיתי.
את המופרכות של המחזה מדגישה דמות שלישית המופיעה בחלקו האחרון, מנחה בטקס בחירת היופי, שגם זוכה לסכם את העניין כמספר מפתיע. יונתן מילר משחק יפה את התפקיד המיותר הזה.
ההצגה מוגשת עם פסקול מוזיקלי שניניו ויורם רותם ערכו כאזכור הווי של שנות הששים, עם תפאורה מסוגננת של סבטלנה ברגר, שתלתה לוח אבן מסותת כתקרה מעל ראשי השחקנים ומעל רצפה שיש בה סלעים ואריחים מצוירים, ועם תאורה אופיינית של רוני כהן.
אך כל אלה לא הצליחו בסופו של דבר להצדיק את שליפתו של המחזה מהבוידעם ולהפוך את ההצגה של החאן הירושלמי לחוויה מרגשת או אפילו רק להארה חכמה על מצבנו ומציאותנו היום.