תולדות הקברט

תמונת ברלין ההרוסה בתום מלחמת העולם השנייה מוקרנת על מלוא מפתח הבמה הגדולה באולם יוסף מילוא של התאטרון הקאמרי. כך עולה המסך על ההפקה החדשה של "קברט" ואני נע במקומי באי-נוחות. זאת הצהרה ברורה, אבל על מה בדיוק? האם יש כוונה נסתרת של הבמאי עמרי ניצן לפיה ימי הקברט הגדולים של ברלין הם שהעלו את הנאצים לשלטון בתחילת שנות השלושים, והם אחראים-אשמים לתוצאות?
 
התמונות הבאות ודאי יסבירו, הרהרתי, או אולי מאמר או ראיון עם ניצן בתכנייה. אבל אין  מאמר שלו ואין ראיון אתו. אולי הוא צודק. הרי מה שיש לו לומר הוא אומר בהצגה כפי שהוא מביים אותה, בוחר את הדגשיה, עיצוביה, מבצעיה והתנהלותה. ועם עזרה של מאמרים של התפאורן רוני תורן והכוריאוגרף האורח חאבייר דה פרוטוס, ודאי תימצא התשובה על התהייה הנאיבית שלי.
 
עד אז אפשר להיזכר כי המחזמר הזה "קברט" הוא גלגול של "פרידה מברלין", אוסף הסיפורים מ-1939 שבו תיעד כריסטופר איישרווד, מה שראה, אהב, חווה וגם נבהל ממנו בעיר הגדולה ב-1931, בשלהי כהונתה כבירת ההדוניזם הבינלאומי.  הוא הגיע אליה בסוף 1930, כסופר-מזדמן צעיר, התפרנס כמורה לאנגלית, הכיר את כוכביה ואת אהובו הראשון ואת בני עמו. יחד אתו עזב אותה ב-1933, כאשר היטלר עלה לשלטון ורפובליקת וויימר פינתה מקומה לרייך השלישי.


איתי טיראן ולהקת הרקדניות (יח"צ הקאמרי)
 
ב-1951 עיבד ג'ון ואן דרוטן את הסיפורים למחזה "אני מצלמה", שאחר כך גם עובד לסרט בשם זה, וב-1966 העלה הרולד פרינס את העיבוד למחזמר עם מחזה של ג'ו מאסטרדוף, מוזיקה של ג'ון קאנדר ושירים של פרד אב. כעבור שש שנים הופק סרט הקולנוע עם ליזה מינלי בתפקיד מלכת הקברט, סאלי בולס, ג'ואל גריי בתפקיד המנחה, תפקיד שאותו שיחק מבראשית, ומייקל יורק היה בריאן (במקום קליף, אחד השינויים שהוכנסו לעלילת הסרט), סופר ביסקסואלי שהוא בן דמותו של אישרווד ההומוסקסואל.
 
המחזמר גם הוצג ב-1989 בהבימה בגרסה עברית של אהוד מנור, עם משה בקר כמנחה ומיקי קם כסאלי בולס, וב-2004 בתאטרון הספריה, עם אותו תרגום של מנור, בבימויו של ארתור קוגן ועם צביקי לוין בתפקיד המנחה, איילת רובינזון כסאלי בולס, ודליה פרידלנד כבעלת הבית פרוייליין שניידר. העובדות ה"ישראליות" האלה לא נמצאו ראויות לאיזכור במאמר על גלגוליו של המחזמר בעולם המופיע בתכנייה העשירה של העורכת רבקה משולח, המעצב איתמר וקסלר והצלם ז'ראר אלון. 

שיעור נוצץ ושטוח בהיסטוריה

בגרסה העולה עתה בקאמרי, בתרגום חדש עדכני ובהיר של אלי ביז'אווי ויתרו על כמה מהנאמברים של הגרסה המקורית – כולל הסולו של נער נאצי – אך השתמשו בנאמבר אחד של המנחה שנוסף בגרסה שחודשה בברודווי ב-1998 ושברה את שיאי ההרצה של הצגה מחודשת.
 
הקברט נוסח ניצן והתפאורה של רוני תורן פורץ את גבולות המתאר האינטימי האופייני למוסד הזה. הקהל הממלא את האולם הגדול הוא האורחים. וכמו ששר המנחה בשיר הפתיחה המפורסם זו הצגה שאומרת "אצלנו הכי טוב", ההפקה משדרת ש"אצלנו גדול יותר" - מהכישרון המושקע ועד מערכת הסאונד המאיימת לא פעם לחבל באיכות השירה של הלהקה ושל הכוכבים


אולה סלקטר שור (יח"צ הקאמרי)

התפאורה בנויה מקוליסות גדולות ומתנייעות, ברקע יש בימה רחבת ידיים שמבעד למסך הרצועות שלה צצים ובאים רקדנים ושחקנים המופיעים בקברט. הרעיון העיצובי העיקרי של תורן הוא השימוש בצילומי עיתונות גרמנית מאותם ימים כטפטים לקירות הגבוהים, שבהם נקבעו דלתות לחדרים בפנסיון שבו קליף מתגורר עם סאלי.
 
על פניו זהו רעיון יפה, ואמנם מבחינה היסטורית הימים ההם היו ימיה הגדולים של העיתונות המודפסת. או ליתר דיוק ימי חולשתה נוכח מציאות שיש בה נסיגה כלכלית, אבטלה, רפובליקה מתפוררת, ולאומנות מתעוררת עם פיהרר נאצי בראשית מצעדו.
 
כמו העיתונות גם איישרווד לא ידע להתריע ולהזהיר. אבל הוא לא היה עיתונאי, והוא היה מאוהב בקברט הגדול ששמו ברלין. רק ב-1939, כשהכל כבר מוכן למלחמה, כאשר חוקי נירנברג כבר הפכו למעשה יומיומי, המחנות בגרמניה כבר פעלו, האוסטרים סופחו, ההסכם עם מוסקבה נחתם, והעולם התחיל להבין – רק אז פרסם איישרווד את עדותו. על הקברט.
 
אבל בהפקה הגדולה והמרשימה של חיים סלע ובבימויו היעיל של ניצן התחושה הנוצרת, ולא מעט בסיוע התאורה של אבי יונה בואנו (במבי), היא שהמחזמר הוא משא היסטורי-פוליטי. אירועי הימים ההם ש"שיחקו" ברקע הועברו אל קדמת הבמה, והקברט שאמור להיות המשל לברלין הועבר לרקע ואיבד מזוהרו. וכך, במקום האירוטיקה, העשן והסאון של הקברט, קיבלנו שיעור בהיסטוריה שהוא נוצץ, זוהר ושטוח כמו הכוריאוגרפיה.


אקי אבני ולהקת הרקדניות (יח"צ הקאמרי)
 
וירטואוזיות קרה
 
עלילת המחזמר מתארת את המפגש הרומנטי בין קליף לסאלי, ובמקביל את הרומן המתפתח בין בעלת הפנסיון שלהם, פרוייליין שניידר לאחד הדיירים, שולץ, אלמן יהודי בעל חנות פירות. לצד פרנסתו כמורה לאנגלית קליף גם משמש כמבריח עבור ידידו (שבמקור הוא גם מחזרו) ארנסט. דיירת אחרת בפנסיון היא פרויילין קוסט הזונה המושלמת של מלחים וגברים אחרים.
 
הסממנים הראשונים שיש במחזמר לעליית הנאציזם כמעט שאינם מורגשים במערכה הראשונה. לאחר ההפסקה הם מודגשים יותר אחרי שבמהלך מסיבת האירוסין של פרויליין שניידר עם סוחר הירקות היהודי שולץ מגלה ארנסט ידידו של קליף שהוא נאצי בעל מודעות מוקדמת לתורת הגזע שתאסור נישואים בין גרמניה ליהודי.
 
זה גם האות להשמעת השיר העממי-לאומי  "עולם המחר שלי" על ידי הלהקה, שבסיומו מסתמן מועל יד של כולם. המכות ששולץ חוטף מקבוצת נאצים מגבירות את תחושת המצור, וכשסאלי שרה את הנאמבר הגדול "בוא אל הקברט" הוא הופך כמעט לקינה מרגשת על העיר הנופלת.
 
כל זה מתרחש מבעד ל"עדותו" של המנחה שבהצגה הזאת זוכה לביצוע חד כסכין, מפוסל כשיש מבהיק בגילומו-עיצובו-משחקו-שירתו של איתי טיראן. הוירטואוזיות הקרה והמדויקת שלו, מקדקדו הקרח ועד נעלי העקב שלו, שולטת בתפקיד ובדימוי הכללי של ההפקה, כשהוא מסתייע באמנות רבה בסדרת התלבושות הנהדרות שאורנה סמורגונסקי עיצבה עבורו, וגם לכל הלהקה.
 
את תפקיד סאלי בולס חיה בתזזית ושרה בקול מדהים אולה שור-סלקטר. כל נאמבר שלה הוא יצירת משחק מושלמת, אבל רק כשהיא מגיעה ללהיט הגדול שלה בסוף ההצגה נשבר משהו בקולה ובמשחקה, והרגש משתלט על הביצוע ומעביר משהו שונה מהמקובל. ועם זאת "בואו לקברט" הזה שלה, הנשמע כאמור כקינה על ברלין, עומד בסתירה להחלטה של סאלי להישאר בעיר חרף תחינותיו של קליף.


מיקי קם וגדי יגיל (יח"צ הקאמרי)
 
אקי אבני מצוין בפשטות משחקו, המשדרת נאיביות שפוקחת עיניה, וכשהוא מתחיל את שיר הסיום, קולו הצלול מצמרר. מיקי קם כפרוייליין שניידר וגדי יגיל כשולץ הם הצמד המקביל שסיפורם אמור להיות מרגש בהתהוותו ונוגע ללב בחיסולו. הם משעשעים כל הדרך אל רגע האמת.
 
אורי רביץ מעצב את ארנסט במשחק חמקמק ומפתה, שמקבל גוון אלים כאשר ברגע האמת שלו ארנסט חושף את סרט צלב הקרס על זרועו. עירית קפלן משעשעת כראוי בתפקיד פרוייליין קוסט, הזונה הלאומית שיודעת מה ומתי לשיר לנאצים על עולם המחר. מאיה קופצ'יק נהדרת בתפקיד הקוֹפָה לצדו של טיראן בדואט שבמקור הסתיים במילים "חבל שהיא יהודייה" אך שונה תחת לחץ יהודי ארה"ב.
 
ישראל ארנסט, גלעד שמואלי ויובל זמיר מתבלטים בתפקידים אפיזודיים בלהקה הגדולה של 19 שחקנים ורקדנים שמשלימים את התמונה. הם יחד עם הסולנים שהוזכרו מבצעים היטב את הצד המוזיקלי, בהדרכת דוקי עצמון, ובסיוע התזמורת המצוינת בניהולו המוזיקלי של יוסי בן נון ליד הפסנתר.
 
בסיכומו של דבר, כפי שנרמז בראשית המאמר הזה, יצאתי נבוך מההפקה החדשה הזאת, שיש לה מרכיבים מעולים, מגדול ועד קטן, אך חסר לי בה – מעבר למחמאות ומעבר להסתייגויות – המשהו המיוחד הזה שקוראים לו קברט.