הרצון ליצור עוד ועוד
 
מפעל "הרמת מסך" המעלה מדי שנה בכורות במחול מציב בכל פעם מחדש סימן שאלה גדול:  למה ולשם מה הוא מתקיים ובחסות הממשלה. התהייה נובעת משתי עובדות: האחת היא שאין מפעל דומה לזה בתחומי תרבות אחרים, והאחרת היא שאין תחום בימתי אחר שבו היצירה המקומית העצמאית ענפה כל כך עם אירועים מרוכזים כמו "גוונים במחול", “אינטימדאנס", “מחול שלם", “מחולוהט", וכמובן בכורות נפרדות של להקות ויחידים, חברי עמותת הכוריאוגרפים, פרויקטים שונים ועוד לכל אורך השנה.
 
ההבדל הגדול הוא כמובן בזכות להתכבד במימון הנדיב (יחסית) של המחלקה למחול במינהל התרבות. זה המקרה שבו האמצעים מקדשים את המטרה, שאלמלא ניתנו ספק אם כמה מהיצירות שהועלו במפעל הזה במהלך 22 שנותיו היו רואות אור, וספק אם כמה מיוצריהן היו מתקדמים ומגיעים להישגיהם הבאים בארץ ובעולם.
 
כל שנה שבה ועולה התהייה ובכל שנה המענה היחיד שניתן להשיב עליה הוא זה של איכות היצירות שזוכות להשתתף במפעל שצבר יוקרה, גם אם רבות מהיצירות ויוצריהן נעלמו מהאופק מיד אחר כך. זה מה שקורה כאשר השפע עולה על גדותיו, וכאשר הרצון ליצור מפרנס את השפע הזה עוד ועוד.
 
השנה, כמו בשנה שעברה, הופקד הניהול האמנותי בידיהם של שלושה יוצרים ותיקים, שבין השאר ניתן לתארם כ"בוגרי הרמת מסך" בשנים שעברו. תמר בורר, רונית זיו וסהר עזימי נבחרו לעשות זאת הפעם ולבחור את היוצרים שאת עבודותיהם ילוו, ינחו, יבקרו תוך כדי תהליך היצירה ויגישו לקהל בשלוש התכניות שלהם.
 
בהעדר קריטריונים מדויקים לבחירת המשתתפים במפעל ראוי לסמוך על שלושת המנהלים האמנותיים כי היטיבו למיין את ההיצע שהועמד לפניהם  בשיקול דעת אמנותי והם נושאים באחריות הבלעדית למבחר שהועלה. ועם זאת אפשר לתהות על כך שרק שני כוריאוגרפים, לעומת שמונה כוריאוגרפיות נמצאו מתאימים. היכרותי עם המחול הישראלי אומרת לי כי לא כך אמורים להיות פני הדברים.
 
מסך 1 – מסע של הגוף אל הנפש
 
תמר בורר מתארת את עבודתן של שלוש היוצרות בערב שבאחריותה כמסע חושפני של "פיסות בגוף הפנימי שלהן... מורכבות ממצבים תהומיים, מרגעי חסד וממרחבים נטולי זמן ומקום". תפיסת עולמה הרוחני של בורר כפי שניסח אותה אבי תורת הבוטו קזואו אונו, היא ש"בכל צעד שאני עושה אני אומר תודה וסליחה".
 
בעקבותיה גם אני אומר תודה לה ולאיריס ארז, מאיה ברינר ומאיה וינברג שיצרו מופע רציני מאוד, שיש בו הרבה רגעים מכמירים בתנועה ומתוך ניסיון כנה לבטא חוויות אישיות, כל אחת בדרכה. וגם סליחה אני מבקש על כי נבצרה ממני אצל שלושתן התחושה של אמירה מזככת ונעדרה נגיעה רכה של הומור. שהרי זה המרקם האנושי ברגעיו המצטללים, כפי שעושה זאת האמנות.
 
יצירתה של מאיה וינברג ( Some Fish (swim up the river to die , עם מוזיקה של איוו מיאצ'ביץ' היא ביטוי לעולם השריטות והצלקות שנחרטו בגוף נשים כפי שמרמז   עיצוב הבמה הייחודי של ינון פרס. ויינברג יחד עם מעין דנוך ושני גרנות נעות במרחב הבמה כמחפשות מוצא מהמלכודת הפיזית שנקלעו לתוכה, כל אחת בסגנון התנועה שלה – מעיוות ועד קיפאון. זו יצירה מעניינת שנשארת בזיכרון.
 
יצירת הסולו של מאיה ברינר "יער" בביצועה מנסה לבטא כהגדרתה "רצון בלתי פוסק למחוק הכל והתחיל מהתחלה.” זו יצירה הנבנית היטב על בסיס הסאונד והמוזיקה שעיצב לה אורי פרוסט, אך התארכותה ופשטות התנועה פוגמים בעוצמה שנרמזה במהלכיה הראשונים, כולל זריעתם של חלוקי נחל   על כל משטח הבמה שעליה התפתלה בהמשך.
 
גם ב"עצומים" יצירתה של איריס ארז, שחתמה את הערב, יש משמעות חשובה לסאונד, הפעם של יניב מינצר שגם "משתתף" בה כמפעיל וכעד, שלדברי ארז “מתעד באובססיביות את מהלך היווצרותם והיעלמותם של של הנוכחים... של מה שהיה וחלף". אסף אהרונסון, כרמי זיסאפל, בשמת נוסן ובעיקר עילאיה שליט יוצרים מתווים שבירים של תנועה מרוכזת, שהמגע האנושי המכאיב ניכר בהם, גם בשעת חסד.
 
את התאורה לשלוש היצירות עיצבה תמר אור.

"עצומים" - איריס ארז, צילום: תמר לם
 
מסך 2 – מהמוכר אל החדש
 
סהר עזימי  מתאר בדברי ההקדמה שלו בתכנייה רב שיח יצירתי בינו לבין ארבעת המחולות שניהל אמנותית, אולי אף יותר מאשר בינו לבין ארבעת היוצרים שלהם. הוא מספר על הרצון שלו לשמור על אובייקטיביות, ועל הרגשתו "איך הרצון של היצירה להישאר פתוחה וחופשייה מונע את הצורך לכלוא אותה".
 
למען האמת, התכנית שלו התנהלה כעימות מפתיע בין יחידה שנבנתה על ידי שלוש יצירות של שלוש יוצרות ליחידה עצמאית בודדה של יוצר אחד. השלוש Valentina של דורון רז, Speaker של נועה צוק והסולו Subject to Change של גילי נבות יצרו חטיבה אחת של תנועה מתוכנתת, כמעט רובוטית, אפילו גברית למראה, שלתוכה פרץ דואט ענוג, אנושי ומתרפק – "6 שנים מאוחר יותר...” של רועי אסף.
 
אולי משום שהשלוש נוגעות-מדברות אתנו וביניהן בשפת הגאגא של אוהד נהרין ואילו אסף מפתה אותנו בחוויה הנראית אישית ואינטימית מבית מדרשו  של עמנואל גת. וארבעתם גם יחד פורצים את הרוח ואת התורה ומבקיעים דרך אל התרגום הייחודי שלהם למה שהנחילו להם רבותיהם.
 
ב- Valentia הפגישה אותנו רז עם תבנית ומרקם תנועה הנראים כלקוחים מגני ספרד באמצעות שכפול תפקידים מסוים של הרקדניות המצוינות מורן זילברברג ואילנה בלסן. גילי נבות, לעומת זאת, ניהלה דו שיח בינה לבין עצמה בסולו המדויק שלה. נועה צוק שרקדה ביצירתה יחד עם יניב אברהם המרתק ומורן זילברברג המושלמת, סיכמה את החטיבה המשולשת הזאת במה שלרגעים נראה כאספקלריה למה שחווינו לפני כן.
 
אבל ככל שהעניין ביצירותיהן התעורר, ולרגעים נמוג בשל אורכן והעדר מיקוד, שיאו של הערב ומבחינתי אחד משני שיאיו של "הרמת מסך 2011 ” היה הדואט המרגש של רועי אסף, אשר כשמו מבשר לנו את שובו של היוצר הזה אל בימת המחול ואל עושר הרעיונות שלו שש שנים אחרי שזכה בפרס הכפול של גוונים במחול 2005 , ובדרך פעל לצדו של עמנואל גת בצרפת והופיע עמו בבירות מחול שונות.
 
אסף והדר יונגר-הראל הגישו ביצוע חלומי למפגש המורכב של הדואט הזה, שנע בין התרפקות להתנגשות, בין געגוע לאל המוכר להתוודעות אל החדש, בין הענוג לאלים, הנרמז בעיקר. תנועה עגולה, חמה, נקייה, פה ושם בהילוך איטי, פה ושם בפטפוט אינטימי בלתי נשמע. תנועה שמתקדמת לאיטה אל החיבור האולטימטיבי שבו השניים הופכים, אחרי הזמן שהפריד, לפרח אחד על שני ראשיו וארבע זרועותיו.
 
דני פישוף עיצב את התאורה לארבע היצירות.

נעה צוק - Speaker, צילום: אסקף

מסך 3 – על הומור ופיוט
 
רונית זיו חיברה שלושה קולות יצירתיים שונים זה מזה ושלושה עולמות מובחנים זה מזה במה שמבחינתה נראה כ"גן עדן חדש". כמי שביצירותיה שלה ניתן חופש ביטוי מובהק להומור, לעתים על חשבון התנועה הטהורה, וכמי שביצירותיה הבשלות ביותר נכנסה עמוק לפרדס הפיוט, היא הגישה למפעל הזה תכנית שאלה שני מרכיביה הדומיננטיים, מבעד לנושאיהם המיידיים. תכנית שהיא עבורי השיא השני של הרמת מסך השנה.
 
את הערב פתחה יצירתה של רייצ'ל ארדוס "במילים שלה" הנבנית על ציטוט מקסים של מרילין מונרו שאמרה "לא אכפת לי לחיות בעולם של גברים כל עוד אני יכולה להיות אישה בתוכו". את עולם הגברים מייצג לכאורה הטריו המוזיקלי "להקת מונטי-פיורי" שמנגנים ושרים על הבמה ברקע ובתווך.
 
הטריו הנרקד של ארדוס נכתב לשלוש רקדניות מצוינות – אורי לנקינסקי, שירן שרעבי וטליה ביק – אכן בוחן מבפנים את הנשיות, מדגישה אותה, מגיבה על המבט והיחס הגברי, שנוכחותו-היעדרותו ביצירה נבנית מתוך תגובתן. יש בטריו הזה רגעים מפתיעים, וככל שרצינות האמירה ברורה כך גם היכולת של שפת התנועה של ארדוס לחייך אל עצמה ואלינו.
 
היצירה השנייה בערב הזה הייתה "תנועה מגונה" של הלל קוגן, שכל כולה התבוננות צוחקת של משורר על עצמו ועל עולם המחול והתנועה שהוא חי בתוכו. קוגן הוא היוצר הישראלי המקורי המשוחרר ביותר מכל עכבה אפשרית. הוא אינו חס לא על עצמו ולא על החברה שבתוכה הוא חי-סובל-נהנה-משתולל.
 
ביצירה הזאת הוא מפגין עד כמה הוותק בהחלט קובע כי כאשר הוא עצמו רוקד זה שיעור מופתי של שמירת כושר הביטוי ויכולת המבע בתנועה. וכאשר הוא מגייס אליו את ענבר נמירובסקי ואיריס קלנר, כרמית בוריאן ואלדד בן ששון – שני האחרונים בדואט מרתק, וירטואוזי. הוא נותן להם את מלוא הבמה ומגלה רוחב לב של יוצר המאוהב ברקדניו וביכולותיהם. והם מחזירים לו באהבה רבה.

היצירה בכללותה מתנהלת על במה שהיא למעשה אולפן והתנועה מתפתחת מתוך בחינה עצמית של קוגן מה הם המצבים והתנועות שהוא מתכוון להפיק מהארבעה. אבל ההומור שלו מוליך אותו ואותנו אל שדותיהם של יוצרים אחרים שעמם עבד או הכיר מקרוב ומרחוק – ובראשם נהרין ופורסיית   ובמיוחד פינה באוש, שהוא "תוקף" אותה ואת "קפה מילר" שלה במחול תלת ממדי – מצחיק עד דמעות. אין לי ספק שפניה של באוש היו משילות מעליהן את המבע הנוגה-מיוסר וחושפות חיוך של הנאה מהאיגרת הזו של קוגן. 
 
וכמובן, ולא יהיה אפשר שלא כך יהיה – הטקסטים המוטרפים הבנויים לתלפיות, שהם מרכיב חשוב ביצירותיו של קוגן ומוליכים אותו, בדרך האבסורד, אל אמירותיו הנוקבות ביותר. הפעם הוא מגיע לשיאיו הייצריים עם שני מושגי היסוד של אדם-דם-אדמה-מה, ובעיקר עם משל הזין. תסמיקו במבוכה? אולי. תצחקו בקול גדול? ודאי.

מימין: "תנועה מגונה", הילל קוגן (צילום: יניב כהן). משמאל: שש שנים מאוחר יותר, רועי אסף (צילום: אסכף)

לאחר ההפסקה, כסיום מושלם למפעל של מחול בן זמננו, אסנת קלנר עושה לעולם הגברים כמעט מה שקוגן עשה לעולם המחול. שם יצירתה ארוך מאוד:  The sad little, sensitive, unappreciative Pusces. Jesus Man 
והוא מייצג מסע מטורף ומתפרק בארץ הרוק מקרוואג'יו ועד קורט קוביין.

זה נבנה על מוזיקה חיה ומקורית של שניים מרקדניה – מתן דסקל ודניאל זמיר – שיחד עם עידן פורבס ואריאל כהן יוצרים עולם חושני, שרירני, אלים, מפוחד ומבוהל מכוחו שלו. כל אחד בודק את גבריותו של חברו ואת שלו עצמו ואת החברותא ההומו-ארוטית שיוצרת ביניהן המוזיקה.
 
גם כאן החיבור הנפלא בין הרצינות לבין ההומור יוצר אמירה בוטה שאיננה מוותרת לעצמה ולצופים בה. טוטאלית, פולחנית, ובה בעת אישית מאוד. יצירה שאולי רק אישה יכלה להעניק לגברים הרוקדים אותה.
 
ביצירה הזאת הגיעה גם לשיאה התאורה המדהימה שאורי רובינשטיין עיצב והרקיד במסך הזה.
 
בסיכומו של דבר, שלושה מנהלים אמנותיים, עשרה יוצרים, כשלושים רקדנים יחד עם צוות גדול של מעצבים ומפיקים תחת המטריה של פסטיבל ישראל והמדור למחול הבטיחו לנו שיש על מה לדבר בתחום היצירה המקורית העכשווית. לעתים זה ארוך מדי, כמעט תמיד לא ממוקד עד תום, פה ושם חידתי ורציני מדי, אבל תמיד יצירתי ומסקרן.