העיבוד הבימתי של דליה שימקו ואילן שיינפלד נטול העמקה אם כי יש בהצגה סיבות להתרגש ולהזדעזע
על קצה המזלג
"מעשה בטבעת" הוא רומן של אילן שיינפלד שעורר תגובה נרחבת נוכח סיפורה של שושלת הזנות היהודית בבואנוס איירס שראשיתה אי שם לפני שתי מאות והדיה הכבושים התגלגלו בדרכי ספרות גלויים או נרמזים אצל שלום עליכם, שלום אש, ברנר או בשביס-זינגר. אצל שיינפלד, שערך תחקיר מקיף, ההיסטוריה שימשה בסיס לרומן מרתק עם סממנים של חשיפה כואבת מזה ותענוגות בשר מפורשות מזה.
הבמאית דליה שימקו קראה, וכרבות אחרות התלהבה, אך שלא במפתיע ההתלהבות כללה גם את התגובה המקצועית של מי שמחפשת חומר טוב לעבודתה הבימתית. אין זה גם מפתיע שהבינה כי לא תוכל להכיל את מלוא היקפו של הרומן במחזה אחד, בהצגה אחת. לפיכך, דליה שימקו בחרה בפרק אחד, בסיפור אחד מני רבים, ושיינפלד הבין ותמך וסייע במלאכת העיבוד לבמה.
אבל ראוי שנזכור כי גם רבים מגיעים לתאטרון לראות "חי" את הרומן האהוב והמוכר, כך רבים לא פחות הם אלה שלא קראו ולא התוודעו אל עושרו וייחודו כספר. ממש כמו שקורה בהצגות על פי ספרים ורומנים אחרים העולים השבוע בבכורותיהם הבימתיות – "קברט" בקאמרי, "יונה ונער" בגשר – או כל עיבוד אחר מרומן לבמה שכבר הועלה כאן או בחו"ל.
מבחינה דרמטורגית כמובן שאין לבחון את נאמנותו של מחזה לרומן ובוודאי לא את היקפו, ואפילו לא את מלוא הסיגנון של היצירה המקורית. ולפיכך יש מעמד עצמאי לתוצאה הבימתית ורק אותה ניתן לבקר באילו לא היה מקור שניתן להתייחס אליו. ממש כמו שראוי להתייחס אל מחזות המתבססים על פרקים היסטוריים ידועים.
"מעשה בטבעת", צילום: יוסי צבקר
לצערי העיבוד של שימקו ושיינפלד שבחר להתעמק בסיפור של אסתר- דמותה הטרגית של נערה שנמכרה, במודעות או שלא במודעות, לסרסור אכזרי מארגנטינה - נופל בין הכסאות. עלילת המחזה נראית כהצגת קברט המוצגת בדיעבד על ידי הסרסור ואשתו אחרי שירדו מנכסיהם המפוקפקים וסולקו מהקהילה היהודית.
אסתר היא נערה שנשלחת לבואנוס איירס כאשר אמה מבינה את הסכנה האנטישמית המתעוררת באירופה בסוף המאה ה-19. שם, ובדרך לשם, היא מגלה את טיב נדיבות לבו של מנואל הארנטינאי שהביא אותה ואת מרים בת הרב, אל בית הזונות בניהולה של אשתו הקשה-רכה רוחה רוסה, שבו מקפידים על שבת וחג, ותודעה יהודית מעשית.
אלא שכמעט כל מה שמתרחש במחזה שכתבו השניים, כולל המבנה החיצוני שלו, הוא על קצה המזלג, נטול העמקה, וגם מבחינה בימתית מתפוגג בקצב אטי, שטוח, מקוטע, וגם ברגעים הדרמטיים הטובים ביותר של ההצגה.
לא בלב קל אני אומר את הדברים כי ניכר ששימקו וכל שותפיה ב"אנסמבל אספמיה" שלה, ובתאטרון תמונע המארח, התגייסו לעניין במלוא כשרונם והתמסרותם: אלכס ברויטמן מעצב הבמה – באולם המוסך הגדול - ויעקב סליב שעיצב תאורה נכונה, דיתי אופק-רונן מעצבת התלבושות המגוונות, איסר שולמן שעיטר במוזיקה מקורית עם ניחוחו יהודי-לטיני והכוריאוגרפית ליאת אקטע.
לצד ההסתייגות הכללית הזאת יש גם צד חיובי יותר הנוגע לבימוי של שימקו ובעיקר בכל הנוגע לעיצוב דמותה של אסתר במשחקה המצוין של שירה עדן, שבפניה ובגופה חיה את חלוף העתים מתמימותה של הילדה ועד ביזויה, מסיפור אהבתה לאנחל – שעודד מנסטר מגלם אותו ברגישות יפה – ועד מותה.
כך גם ביחס לאורלי טובלי המצוינת כלאה, אמה של אסתר, מיכל פוליצר הנוגעת ללב כבת הרב, אסתי זקהיים כרוחה רוסה, אם כי חסרה בה מידה של רשעות, רוברטו פולק כמנואל, שאין בו רגע נינוחות מרשעותו, ומאיה גסנר וליבי טננבוים כשתי זונות במוסד המפוקפק שהוא ואשתו מנהלים ביד רמה.
בסיכומו של דבר אפשר בהחלט למצוא בהצגה הזאת סיבות להתרגש או גם להזדעזע מהמסופר בה ומביצועו.