תיאטרון הספריה משלים את פרויקט איבסן בהצגה מרשימה שהאירה לצבי גורן את הממד הטרגי של המחזה הפופולרי שנישא כדגל במאבק על שחרור הנשים.
מושא חשק ובובה
דומה שאין כבר מה לחדש בכל מה שנוגע ל"בית בובות" של הנריק איבסן הנורווגי. עלילתו, בתזכורת קצרה, מספרת על נורה שלוותה כסף כדי להציל את חיי בעלה, מבלי שהוא יידע על כך. כעבור כמה שנים, כאשר המחזה מתחיל, הבעל מתמנה למנהל בנק ומחליט לפטר את אחד העובדים, בעל עבר מפוקפק.
האיש זה, קרוגסטד, הוא גם מי שהלווה לנורה את הכסף, והוא מודע לכך שזייפה את חתימת אביה על שטר הערבות להלוואה. הוא מאיים לחשוף את קלונה של נורה בפני בעלה. בדרמה נוטלים חלק ידידה ותיקה של נורה, שמתגייסת לעזרתה, ורופא ערירי, ידיד משפחה, החולה במחלה ממארת.
הבעל מתייחס אל נורה כאל מושא חשק וכבובה שאמורה לעשות את רצונו ולתפקד על פי המוסכמות הברורות והבדוקות ביחס למעמד הנשים. אחרי הבהלה הראשונה שאוחזת בה, נורה נאחזת באמונה שבעלה יבין את פשר מעשיה, יסלח ואף יטול על עצמו את האחריות להם. אבל כאשר העניינים החשאיים נחשפים הוא מכזיב את תקוותה, ומעורר בה את הרצון לנתץ אחת ולתמיד את דימוי הבובה שלה, והיא עוזבת את הבית.
נורה ומדיאה
בחלוף השנים מאז שנכתב בתחילת הרבע האחרון של המאה ה-19 הועם מעט זוהרו ה"מהפכני" של המחזה. גישה פייסנית רואה בו מחזה חשוב אך מיושן, ואם יש להציג אותו בימינו הרי זה בעיקר כדי להעלות על נס את תרומתו למודעות של הנשים, בעיקר, על מעמדן. הגישה המעשית יותר משתמשת במחזה כדי לתת כבוד לשחקנית מובילה בתיאטרון.
בכל מקרה זה מחזה שגברים בתפקידיהם כבמאים, כפרשנים וכמבקרים, שמחו להדגיש בו דווקא את האופציה (הנרמזת בדבריה של נורה עצמה) שהיא תחזור הביתה בסופו של דבר, ושהיא לא יודעת באמת מה היא רוצה. הגברים התנחמו תמיד בעובדה שאיבסן לא מדבר על גט כריתות אלא רק על פרידה, ומשאיר אפילו מקום לאופטימיות לכך שהסדר הישן והטוב ישוב על מכונו בשלום.
אופטימיות זה דבר טוב, בלי ספק. אבל "בית בובות" איננו מחזה אופטימי. הוא איננו מבטיח פתרון ראוי או ניצחון לאף אחת מהדמויות המאכלסות אותו. למעט ניצחון אחד, זה שנורה מנצחת את עצמה, וגם הוא במחיר הכבד מאוד של הוויתור על אימהותה. זאת היא הדלת הכבדה שהיא סוגרת מאחורי גבה. וזהו ניצחון שמותיר את בנה (שני ילדיה במקור) מובס.
הפרט הקטן הזה, השולי לכאורה, זוכה להארה חשובה מאוד בגירסתו של ארתור קוגן, שעיבד את המחזה. ולא בכדי, אולי. כי כן, העיבוד שלו מחבר במפתיע את דמותה של נורה לדמותה של מדיאה, למרות ההבדלים הברורים בין קורותיהן. זה קשר מפתיע, גם אם אינני בטוח שאיבסן היה מודע לו.
אבל יש כמה נקודות מפגש בין השתיים, שאולי אינן מקריות. מדיאה גנבה את גיזת הזהב למען יאזון, נורה לוותה וזייפה, שתיהן נושאות עמן צל "גורלי" או תורשתי, שתיהן משמשות את צרכיהם המיניים של הגברים, שתיהן מתעוררות מאשליות נוכח בגידתם בתקוותיהן, לשתיהן יש גם אומנת מסורה וגם ידיד מאוהב, וכמובן, לשתיהן יש שני ילדים ובסופו של דבר שתיהן מקריבות את אושרן ואמהותן. כל אחת בנסיבותיה ובדרכה.
משמעות טרגית
קוגן העתיק את זמן המחזה לימינו אלה באמצעות עיצובה הכללי של ההצגה, הצעירה ברוחה ומותאמת היטב לצוות השחקנים שלו. הוא גם הכין את הנוסח העברי החי מאוד, שנשמע טבעי, ולא "מתורגם" בפי השחקנים. העיבוד עצמו כולל כמה קיצורים ושינויים, שכמה מהם אפילו פתרו מה שיכול להיחשב כסתירות פנימיות במחזה המקורי. כך למשל הוא ויתר על תפקיד האומנת של הילדים. זהו ויתור שעל פניו משנה את דמותה של נורה כבובה שאין לה כל תפקיד ממשי בביתה, ואפילו כעדותה שלה במקור, האומנות מכירות את ילדיה טוב יותר ממנה.
אבל חרף הוויתור ושינויים קטנים, ההצגה של קוגן נשארה נאמנה למחזה המקורי, ונורה נשארה נורה איבסנית לחלוטין. היא מעשית מאוד – החל בנטילת ההלוואה, בעמידתה בתנאי הפירעון, בעזרת עבודות צדדיות שעשתה בהסתר מבעלה, ובחיסכון בהוצאות האישיות שלה. היא יעילה בהעמדת פנים שהיא מאושרת בתפקיד הבובה של בעלה, ואפילו בהסתרת ה"חטא" הקטן שלה, עישון גראס (במקור זאת התמכרות לעוגיות). והיא מעשית מאוד בעזרתה לידידתה, ובוויתור על הסיוע שהיא יכולה לקבל מידידה הרופא, וכמובן, ביכולתה לממש את כל החלטותיה, ובסופו של דבר לקום ולעזוב את הבית.
אך שלא כפי שנהוג להתייחס אל המחזה ואל נורה, אצל קוגן כל הדברים האלה מקבלים משמעות טרגית אמיתית. נורה שלו מודעת כל כך לעצמה, ולאי יכולתה לקבוע את גורלה ולעצור את התנועה המהירה אל פי התהום. ומשום כך, גם יציאתה מהבית באה בהמשך ישיר למה שנראה כאונס בידי בעלה.
הגוף והפנים מספרים את הסיפור
שותפתו הנאמנה של קוגן במימוש הדמות הזאת היא אנה דוברוביצקי המגלמת את נורה תוך שימוש מדויק מאוד בקשת גוונים מרתקת המאירה את נורה מבחוץ ומבפנים כדמות אמיתית מאוד. היא מלאת חיים בתחילת ההצגה, תוססת, צוחקת, נלהבת, הדם קופא בעורקיה כשהיא ניצבת מול הסחיטה, והיא רוקדת כאחוזת דיבוק, כמי שקפאה שד בסוף החלק הראשון.
אחרי ההפסקה דוברוביצקי מביאה עמה ממדים חדשים לתפקיד, החל בשתיקה הכבדה, בהאזנה הממוקדת מאוד למה שנאמר לה, וכלה בתמונת הסיום הגדולה, שבה כל גופה ופניה מספרים את סיפורה, כרקע למונולוג הגדול שבו היא מסבירה את החלטתה לעזוב. ואת זה היא עושה בקול חדש, אחר, חודר מאוד, חד, קר ומזעזע.
הפנים הדלוחות מתחילות להאיר
הישגה המשחקי של דוברוביצקי מסתייע מאוד בארבעת השחקנים המצוינים האחרים, שלכל אחד מהם יש מניית בכורה באיכותה הגבוהה של ההצגה הזאת.
אסף סלומון מגלם את הבעל טורוולד בתנופה רעננה מאוד, שמדגישה היטב את ההתייחסות שלו אל אשתו כאל בובה, כאל חפץ, וכלי לפורקן המיני שלו. בה בעת, סלומון מעצב את האהבה הגדולה והכנה שלו אליה. בזכות הכפילות הזאת דמותו של הבעל איננה שטוחה, והוא מצליח במיוחד לגלם את אובדן העשתונות נוכח האמת, ואת אי ההבנה נוכח כתב האשמה שנורה מטיחה בו. סלומון כוחני מאוד בתמונת האונס, והוא שבר כלי טרגי, מרוסק, כאשר נורה עוזבת.
דודו ניב מגלם דמות איתנה מאוד של הרופא ידיד המשפחה, שנשבר פעמיים לרסיסים. פעם אחת כאשר נורה דוחה אותו מעליה אחרי הצהרת האהבה, שניב משחק אותה בעדינות וברוך, ובפעם האחרת, כאשר הוא מגלה לנורה את סוד מחלתו ממארת. ניב חי את המחלה ואת המוות שלו ברגעים האלה בעוצמה, ומדבר עליהם בפשטות, ובכנות מכאיבה ונוגעת ללב, ועיניו הגדולות מדברות, אומרות קינה שאי אפשר להישאר אדיש אליה. משחק גדול באמת.
ענת זמשטייגמן נכנסת בדייקנות רבה לתוך גופה ורוחה השבורים של כריסטינה לינדה, החברה שבאה לבקש את עזרת נורה, ומוצאת את עצמה מעורבת ושקועה עמוק בדרמה שלה. הישגה המיוחד של זמשטייגמן בעיצוב התפקיד מקבל משנה תוקף בתמונה שבה היא חושפת גם את אהבתה לקרוגסטד, הסחטן, וגם את רצונה לסייע לנורה. גופה מתמלא בחיים, הפנים הדלוחות מתחילות להאיר, ואחרי רגע קטן שהייאוש שב ואוחז בה, היא מתאוששת באופטימיות. זה קטע קשה מאוד למשחק, עם מעברים מהירים מאוד, וענת זמשטייגמן מצליחה לחבר ביניהם במהלך רצוף מרתק.
רודיה קוסלובסקי מגלם את הנבל בחבורה, נילס קרוגסטד, במשחק חכם מאוד. בכל רגע נתון, כמעט בכל משפט, הוא מצליח לאחוז את החבל בשתי הקצוות ולהיות בה בעת גם הסחטן המאיים, חסר המצפון, וגם הקרבן של מסכת חייו, שמנסה להינצל ולהציל את ילדיו שלו מהחרפה שהוא שב ושוקע בה. קוסלובסקי זקוף מאוד, גא, נחוש בתנועותיו, אבל בעיניו יש תחינה כנה לישועה. וכאשר כריסטינה מתוודה בפניו, האור המופק מעיניו פושט אל כל גוו, ובשיאו ההחלטה לתפוס בשתי ידיו את האופטימיות המוגשת לו.
יש בהצגה גם שחקן נוסף, שאינו נזכר בתוכנייה והוא הנער עילי לוין המגלם יפה את תפקיד הבן, ובכניסותיו לבמה, להרף עין, מעביר במדויק את מהות המחיר שהוא ישלם על עזיבתה של אמו..
מאמץ יצירתי ייחודי
"בית בובות" מועלה בתיאטרון הספריה במסגרת פרויקט איבסן, שבחלקו הראשון הועלה "הדה גאבלר", ושתי ההצגות האלה יוצרות הישג תיאטרוני של כל הנוגעים בדבר, ובראשם הבמאי ארתור קוגן. זה לא רק מבצע אישי מאוד, שראוי לכל שבח, אלא גם הישג של הקבוצה שריכז סביבו: מעצב התפאורה במבי פרידמן, שידע ליצור את המשותף ואת השונה בתוך המבנה האחד; מעצבת התלבושות עינת ניר ששבה והביאה סדרה מרשימה של בגדים, והפעם בקו אופנתי עכשווי; מעצב התאורה אורי מורג שידע לתת לתפאורה ולמחזה את העומק הדרמטי ואת החיות התוססת; אסי אשד שעשתה עבודה חשובה בתחום הדרכת הטקסט, והמלחין אמיר לקנר שנתן להצגה אופי מיוחד במוזיקת ג`אז יפהפייה.
וכמובן, צוות השחקנים, שארבעה מהם השתתפו בשתי ההצגות, וחבריהם שהשתתפו רק באחת מהשתיים.
לכל אלה, ולתיאטרון הספריה, מגיעה תודה והערכה רבה על מאמץ יצירתי ייחודי וחוויה שלא כדאי לוותר עליה.
מועדי הצגות
22/03/2005
:תאריך יצירה
|