נפח כדורי זכוכית

במסיבת העיתונאים לקראת העלאת ההצגה האורחת "מפריז" נשאל דמיטרי קרימוב, המעבד והבמאי של ההצגה - שנוצרה על פי סיפורו של איוון בונין מ-1940 - כיצד הצליח להפוך את 12 עמודי הסיפור להצגה. תשובתו הלקונית הייתה "זאת העבודה שלי". והאמת היא שהוא עבד קשה כדי לפרק את הסיפור היפהפה, הפריזאי כל כך, ומכמה קטעים שלו חיבר מיצג בימתי שאפשר לאהוב אותו ואפשר גם אחרת.
 
קרימוב, בנם של הבמאי הנודע ניקולאי אֶפרוֹס ומבקרת התאטרון החשובה נטליה קרימובה, הוא צייר ותפאורן מסט. פטרבורג, וב-2005 כונן בסטודיו שלו מעבדה שבה העלו הצגות נסיוניות כמה מתלמידיו,  שכמוהו לא היו בעלי ניסיון כבמאים. ההצגות השתייכו לזרם המשוחרר מכבלים מסורתיים, כולל אלה של התאטרון בן זמננו. את העלילה, אם יש, מספרת הצורה שנבחרה לעשות זאת, ואת נפתוליה מבטאים האורנמנטים החזותיים.
 
במהלכה של ההצגה, שנולדה בהלסינקי בחודש אפריל, ואחר כך בקיץ בהולנד, נוצרה בי תחושה שקרימוב הוא כמו נפח זכוכית. הוא נוטל מעט "חול" ומנפח אותו בחום גבוה עד שהוא מקבל את צורתו הרצויה ואז הוא מרפה מהניפוח והיצירה שלו מתקררת, מתגבשת. צורות רבות לה לזכוכית, כמו לתאטרון, ואיכויות שונות בהתאם לשימושים.
 
קרימוב בהצגה הזאת הוא כנפח כדורי הזכוכית שאיכותם נקבעת בגודל הריק שהם אוצרים בתוכם ובקישוטים המעטרים אותה. הקישוטים של קרימוב מרהיבים בדרך כלל החל בבמה השחורה ואבזריה, התאורה הסתווית, הקרנות וידיאו משוכללות, זמרת א-קאפלה של השחקנים להעברת טקסטים,  שימוש הומוריסטי באריות ידועות מ"נישואי פיגרו" ו"כרמן”, וגם מהמיסה של באך, בתעופת השחקנית הראשית כפיטר פן, ואפילו בהקרנת קטע רומנטי מסרט של צ'פלין.
 
כדור הזכוכית שקרמוב מנפח בהצגה ואשר הקישוטים האלה מתייחסים אליו בדרך כלשהי, לא תמיד בהירה, הוא הסיפור המקורי שבונין כתב על אהבה מאוחרת של גנרל בדימוס בצבא הרוסי הלבן הגולה בפריז, ומלצרית רוסייה שבעלה משתתף במלחמת יוגוסלביה.
 
גם אם כהרגלי אינני בוחן את הנאמנות למקור הספרותי כאמת מידה לאיכות המחזה, התחושה שנוצרה בי בתום שעה וחצי הייתה שקרימוב לא עצר במועד וכדור הזכוכית שלו התנפץ לרסיסיו הקישוטיים, והריק שנוצר על הבמה היה גדול אף יותר מזה שהיה בתוכו.

מיכאיל ברישניקוב, צילום: יח"צ

מיכאיל ברישניקוב התגייס לפרויקט של קרימוב בכל נפשו ובכספו (250 אלף דולר) והוא מעלה את ההצגה בארץ אחרי שכבר הועלתה בפינלנד, בהולנד ובפריז – ועדיין לא בארה"ב -  וחלק מהתגובות שקיבלה היו שליליות (והוא מנחם עצמו שלפחות לא צעקו "בוז").   בג'נטלמניות מופתית הוא הודה בראיון לניו יורק טיימס כי לא כל הרעיונות של קרימוב טובים בעיניו, אך מרגע שהפקיד עצמו בידיו, הבמאי הוא הפוסק האחרון.
 
את הרעיונות האלה מבצע ברישניקוב במסירות מרגע הכניסה לאולם כשהוא כבר ניצב בודד על הבמה הריקה, מוקף פוסטרים של תמונות דהויות, גם על קירות האולם, ועד שמתוך נפילת-המוות שלו הוא קם ומבצע ריקוד אדום קצר של טוריאדור - תזכורת לימי העבר הגדולים האישיים שלו כרקדן  וכמשל לעבר הצבאי של הגנרל שהוא מגלם.
 
את נוכחותו הכריזמטית של ברישניקוב, שהיא האמצעי המובהק של משחקו, משלים משחקה המדויק של אנה סינקינה, ועמם ארבעה שחקנים מבצעים, זמרת ומוזיקאי, כולם רוסיים. (בהצגות המקוריות השתתפו שמונה רוסים, שישה אמריקאים ושני פינים – שמחציתם לא הגיעו לכאן משום מה, אך אינני בטוח שהרגשתי בחסרונם).

 
"בפריז", צילום: יח"צ

יהיו ודאי מי שיראו בהצגה הזאת מופת ליצירה בימתית בת זמננו, וחשיבותה בעיניהם היא בעבודתו של הבמאי-המעבד. אינני שותף להערכתם, אך אני שמח שניתנה לי הזדמנות להתוודע אליה. זה תאטרון אחר, וככזה הוא מסקרן מאוד.

לרכישת כרטיסים