איפוק המכסה על סערה

לפני כמה שנים חבר איתי טיראן, אז בראשית ימי הצלחתו כהמלט, אל המנצח הצעיר דניאל כהן וחבריו באנסמבל המוזיקלי הצעיר הנושא את השם הטעון "גרופיוס", והעלה עמם גרסאות מרתקות של יצירות מוכרות כמו "מעשה בחייל" של ראמוז וסטרווינסקי, או "אמן התענית"של קפקא, ואחרות. באלה הוא ידע לבטא בצורה מרשימה את כישרונו כבמאי וכשחקן, לא ככוכב הנע ומקפץ ורוקד אלא כחבר טבעי באנסמבל מוזיקלי היושב במקומו.
 
לאחרונה גם בתפקיד וויצק, בהצגה שביים בקאמרי 4, ואפילו כמנחה ב"קברט", נחשף בטיראן מחדש פן משחק מסוים שאפיין את משחקו כבר כריצ'רד השני במחזהו של שקספיר שהועלה בזמנו בבית צבי, וכוונתי לאיפוק החיצוני המכסה על סערה הרוחשת בתוכו, לכודה בתוך גופו ורק הבזקים המבליחים ממנה מניעים אותו כמעט בהילוך איטי.
 
אל התפקידים האלה, ובצורה מוחשית מאוד, מצטרף עתה התפקיד שהוא מגלם בגרסה המוזיקלית המקורית של המלחין יונתן קרן ל"רשימותיו של מטורף" הנפלא של ניקולאי גוגול. בהצגה הזאת, כמוהו כנגני האנסמבל והמנצח, הוא יושב כל הזמן על כסאו, וכמו בהפקות המוזיקליות הקודמות הטקסט מונח לפניו. זה מצב סטטי, ובהקשר של נושא הסיפור, זה המצב הכבול שלו.
 
הסיפור של גוגול, שנכתב ב-1835, הוא היחיד הכתוב בגוף ראשון, ועלילתו נפרשת כיומן מתוארך, המתאר את מהלך הטירוף של פקיד ממשלתי עלוב למדי, פופרישצ'ין שמו במקור  ובהברקת תרגום מדויק לעברית שמו חצ'קונסקי. שגרת היום יום מטריפה עליו את דעתו ובעיקר כשהוא מתאהב נואשות בסופי, בתו של הבוס. 
 
איתי טיראן ודניאל כהן (יח"צ)

הוא אורב לה, מחכה לאות וסימן, רואה אותה יוצאת מהכרכרה "מרחפת כציפור קטנה", ולפתע מגלה כי ממש נגד עיניו הנטרפות בזיווה ובהתעלמותה ממנו מתרקם רומן בין כלבתה פידל לכלבה אחרת, ממעמד נחות יותר, כמוהו. הוא מאמין כי גילה את מכתבי האהבה ביניהן, שבהם בין השאר הוא עצמו מתואר בצורה נלעגת. טירופו גובר – ובעיקר כשסופי מתאהבת באחר, בן אצולה – והוא מדמה עצמו למלך ספרד. אשפוזו הבלתי נמנע נדמה בעיניו כחגיגת הכתרתו.
 
גרסתו הבימתית-מוזיקלית של יונתן קרן – המנגן במופע בכינור ובצ'מבלו - מתבצעת ממצב אקטיבי למחצה. הנגנים, המנצח וטיראן יושבים בשורה חזיתית אחת, כולם בגטקעס לבנים, כמה מהם עם "קישוטים רפואיים" לכאורה לראש או לבגד או ליד.
 
הם מוסיפים מחוות, קטנות  ולעתים גדולות, למוזיקה הכתובה ברבדים שונים. יש בה קטעים של צלילים בודדים, לעתים בלתי נשמעים, א-טונליים, ויש בה שורות הרמוניות או מלודיות  עם כמה הבזקים של משהו מוכר ובשיאה יש בה אופרה קטנה במערכה אחת של כרגע שעה - "פידל היקרה" מאת ל"פ חצ'קונסקי.

  
כל מחווה של האנסמבל מבוימת, כולל זו של המנצח דניאל כהן  שניצוחו הוא תאווה לעיניים של הצופים. הנגנים היושבים משני צדדיו עוקבים אחריו באמצעות צגים הניצבים לפניהם,  וכל אחד באנסמבל הזה הוא שחקן שמחוות פניו והדרך שבה הוא מנגן היא מלאכת מחשבת מרתקת במרקם הבימתי שטיראן רקם כמופע של קבוצת מטורפים מאושפזים. 
 
 
דניאל כהן, צילום: ג'יימס קאנון

וכאן נכנסת לתמונה גאונות משחקו שלו. אינני חושב שיש במאי המיטיב לחדור כל כך אל נימי כישרונו המיוחד כמו טיראן עצמו. כלוא, כאמור, בתוך גוף חסר תנועה כמעט, פניו הן החלון שבעדו אנחנו רואים את המתרחש בתוכו בכל רגע. פנים זכות, שמשקפיים שחורים מעטרים אותם. פה ושם תנועת יד משלימה את התמונה. ואת אלה מעטר קולו שיותר מאי-פעם נשמע ככלי נגינה, וכל מיתר קול שבו בעל צליל ייחודי.
 
אולי זה נשמע מוגזם, אבל לאיתי טיראן יש יכולת קולית מדהימה. הוא יודע להיות מספר בהיר ומדויק, והוא מפיק תוך כדי כך צלילים מפתיעים, בודדים, או משמיע שורות מלודיות, ובאופרה הקצרה הוא אף מרחיק לכת אל זמרה בפאלצטו מושלם. הוא אינו מנסה להצחיק או לזעזע או לרגש. אבל זה בדיוק מה שהוא מצליח לעשות במשחקו הנראה ונשמע טבעי לגמרי.
 
"רשימותיו של מטורף" הועלתה בסוף השבוע לארבע הופעות בלבד. אני מקווה ומאמין שהוא ישוב אל בימת קאמרי 4, ואף יותר אל בימות שונות בארץ. ואז – אל תחמיצו!