סהר עזימי ותמרה ארדה בדו שיח בין מחול לוידיאו שאינו מניח לצופה להישאר אדיש
דו שיח בין יצירה למקורותיה
יצירתם של סהר עזימי ושל תמרה ארדה היא הטחת אגרוף. עזימי גילה לא מכבר, ואחרי מסע ייסורים גדול ולא מפוענח על ידי בדיקות ורופאים, כי לא סרטן תקף את גופו הכואב ומתדלדל, אלא נגיף ה-HIV. היו נסיבות ההידבקות כאשר היו, יהיו ההסבר והתירוץ והחרטה כאשר יהיו, העובדה היא שאחד מטובי הרקדנים והכוריאוגרפים מצא עצמו מול עצמו ונקרא להחליט אם להיכנע ולחדול, או להיאבק ולהיות.
ההחלטה – בגיבוי משפחה וחברים – לחיות אמרה כי עזימי יחשוף את העובדה ויגבר על הנגיף בדרכו. לשם כך היה עליו לחזור אל כוחותיו היצירתיים המוכחים לאורך קריירה ענפה ועתירת הצלחות. אל ההחלטה הזאת הצטרפה תמרה ארדה, במאית סרטי קולנוע דוקומנטריים ועלילתיים ויוצרת מופעים ומיצגים המשלבים וידיאו, פרפורמנס וצילום. הדו שיח ביניהם התנקז לאטו אל עבר הנקודה הקטנה ביותר – הנגיף שתקף את עזימי.
היצירה היא אכן דו שיח בין שני היוצרים שהצליחו לאחד את שני קולותיהם לקול אחד רב עוצמה המכה בצופה, ואינו מניח לו להישאר אדיש או להתבונן מהצד בנאמר לו על המשטח הלבן שנבנה בסטודיו ורדה של להקת בת שבע, גם אם לא בכל גווניו הנאמר מפוענח עד תום.
במלוא היכולת והכישרון
עזימי מתחיל את המופע כשהוא כבר "מוטל כמת", אך זו רק האשליה שממנה צומחת התנועה המתעוררת, זוחלת, קמה על רגליה, מחפשת ומוצאת את האיזון שלה, שבה ונופלת שבה ונעמדת, עד כי הוא יותיר מאחריו את הכאב ואת הנגיף וייעלם. עזימי מזכיר היטב את ימיו הגדולים כרקדן, ולא כרמיזה אליהם אלא במלוא היכולת והכישרון, כאומר לצופים אל תראו אותי פגוע ונגוע, אלא חי, בועט, קצת זועם ובעיקר עושה את מה שנולדתי לעשותו: לרקוד.
כנגדו, וגם אתו, על קירותיו הלבנים של המשטח מוקרנת עבודת הוידיאו עשירת הרעיונות של ארדה, שמצאה בנבכי אמנותה כל מבע אפשרי, חזותי, מלאכותי או מציאותי, מופשט או קונקרטי מאוד לתודעה, לכאב, לפחד, לרתיעה וגם לנגיף עצמו. יש בעבודת הוידיאו שיצרה מרכיבים דוקומנטריים ואפילו תאור דמיוני של התפשטות הנגיף – צהוב מתחת לשחור (אולי בכפל משמעות).
בליווי המוזיקה המקורית של דידי ארז שיודע לפענח כנראה תחושות בטן כואבות, קטעי שירים של יוקו אונו וקוקו-רוזי; התאורה הסוגסטיבית של דני פישוף; ארט, תלבושות וייעוץ אמנותי של אנה וייסמן, סטיילינג של אריאל כהן והפקה מורכבת של ענת רדנאי, וכן שורת דמויות שנענו להשתתף בכמה מקטעי הוידיאו, הופכת העבודה “התא בקנה מידה אנושי" מיצירת אמנות להצהרת נאמנות.
ורק הסתייגות אחת משמעותית אני חייב להעלות בסיומו של פרק זה: כיוון שעזימי וארדה רואים ביצירתם גם שליחות חשובה להחזיר את התודעה החברתית לימים שבהם חובת הזהירות קדמה לזכות התענוג ללא גבולות, מן הראוי היה שכל הטקסטים, שלהם ושל אחרים, המושמעים ביצירתם יהיו בעברית. לפחות כל עוד וכל זמן שהם מעלים אותה כאן.
27/11/2011
:תאריך יצירה
|