חיבור אישי ומקצועי
עידו צדר, שנכנס לעולם המחול בגיל מבוגר יחסית, מצא עצמו בתחושה כי את כישרונו ויכולתו, אף כי זכו להערכה כרקדן, הוא ייטיב לגלות כיוצר. ארז מזוודות, יצא לניו יורק ומצא את הדרך לממש את רצונו. תוך כדי כך נוצר המפגש הראשון בינו לבין היוצרת הישראלית אלה בן אהרון, שכבר שהתה שם שנים ארוכות.
החיבור ביניהם היה כולל, אישי ומקצועי. שלב אחר שלב החלו לפתח שפת מחול משותפת עד כי העלו את יצירתם "פריקרדיום" וזכו לשבחי מבקרים נחשבים ביניהם בניו יורק טיימס.
עתה, לאחר התחבטות, החליטו השניים לחזור לארץ ולהעלאות כתעודת זהות משותפת את היצירה המיוחדת הזאת שיש בה כהגדרתם "שיח בין ארכיטקטורה, וידאו, ומחול - החוקר את השפעת הגוף על החלל והסביבה אל מול השפעת אותו חלל על הוויית הגוף".
המטרה, אם ניתן להגדיר זאת כך, אף היא הוגדרה בצורה מפורשת כ"צורך להבין את מנגנוני ההגנה שמייצרים קירות, בין-אישיים, תרבותיים ולאומיים (רגשיים או פיזיים), על מציאות גלויה מול נסתרת, על בידוד הנוצר מתוך הגנה, על דילמות כגון היכן נגמר החוץ ומתחיל הפנים?”
מעטות הן יצירות המחול בנות זמננו שמצליחות לממש הגדרה מוצהרת אחת, שלא לדבר על שתיים, ובוודאי לא כאלה שיש בהן יותר מיומרה תכניתית, או ביטוי למועקה רעיונית. בן אהרון וצדר הצליחו לממש אותן ביצירתם, לפחות על פניה, אף כי בנקודה זו או אחרת – כמו הקיר עצמו והשימוש בווידיאו ארט של עדי שניידרמן – עדיין לא מיצו את הרעיון עד תום.
בין קירות הלב
מבנה היצירה משתמש ברעיון הקיר, יותר משהוא מתייחס אל המושג הפיזי של הפריקרדיום, שהוא מעטפת הלב. אם זו תיקרע או תיפרץ או אם תצבור נוזלים- הלך על הלב. לעומת זאת קירות הלב, המחיצות בין חדריו ובין אלה לעליות, מבטאות טוב יותר, ואפילו נכון יותר, את מה שהשניים יוצרים על הבמה הגדולה ב”אולם המוסך” של תאטרון תמונע.
כאשר הקהל נכנס הוא רואה קיר בד לבן החוצה את הבמה, ונמשך ממנו מסך לבן החוצה אל מושבי הקהל. האם יש לחציצה של הקהל משמעות ביחס ליצירה? התשובה היא כן אבל רק מבחינה טכנית, כי המסך מונע מאלה היושבים מימינו את המתרחש בצד הבמה השמאלי, ולהפך. מבחינה עניינית, תכנית, המשמעות מזערית ממש כמו הסקרנות.
כאשר המסך המפריד נמשך לאחור, גם הארכיטקטורה של מתיאס נוימן והעיצוב והבצוע שיצר נובויה ימגוצ'י של הקיר על כנפות שלושת חלקיו הופכים להיות אמצעים לרשות התנועה של השניים כשהם, אך מאבדים את המשמעות המיידית של הקיר כפי שהוגדר מלכתחילה.
ההסתייגות הזאת איננה באה כדי להמעיט מרמת ההישג של הביטוי התנועתי של היצירה. אני ראיתי בחלק הפותח את הצד של צדר, בתנועות קצרות, רוטטות, מתחבטות שואלות. הוא נע אל הקיר, אך אינו נוגע בו, אינו מתנגש בו, ולמעשה חולף על פניו ברכות משלימה.
אחר כך משהיצירה חוברה לה יחדיו והחומה שבליבה הוסטה, גיליתי שבן אהרון מותנעת בחדות גדולה, מעט יותר תקיפות – אך ללא תוקפנות – והצירוף בין השניים היה מתואם מאוד. ואז, ברגע אחד זה גם התפורר, וכל אחד מהם כמו נבלע אל תוך התנועה המיוחסת לו.
את המרקם המחולי העשירה מאוד המוזיקה המקורית של יועד ניר, בהשתתפותה של אודיה ניני, ומסביב הייתה התאורה הלבנה של אורי רובינשטיין.