צבי גורן חזר מההצגה החדשה בתיאטרון קרוב כמי שעבר דרך ארוכה ומלאת חתחתים ולא הגיע אל המנוחה והנחלה המובטחים בסופה.
מערכונים שופעים סיסמאות
דף התכנייה מבטיח "שני סיפורי אהבה אפשרית ובלתי אפשרית בעת ובעונה אחת, בשתי מהדורות שונות ודומות." בשני הסיפורים מככב גבר מבוגר ונטול אהבה שנטפל, מינית או נפשית, לצעירה מבולבלת, וגרוע מזה, לסדרה נוצצת של נעליים.
אבל ההגדרה שבתכנייה איננה רק יומרה ללא כיסוי אלא שהיא גם מתארת את איכותם הרעה של שני המערכונים הנפרדים, שכתב וביים ניקו ניתאי. שניהם, ובעיקר השני, שופעים הרבה סיסמאות, אמיתות שחוקות ורעיונות כאילו-פסיכולוגיים או כאילו-פילוסופיים, והדו-שיח המתנהל בכל אחד מהם נטול אמינות בסיסית, החל מהשפה המהוקצעת וכלה בתכנים. למעשה אין באף אחד מאלה זיק דרמטורגי שיוצר מתח או עניין, חוץ מהסקרנות איך ומתי זה ייגמר סוף-סוף.
כל מערכון וזירת ההתרחשות שלו. במערכון הראשון זהו בית קפה ששמו "סינדרלה", והגבר הוא עיוור שמנסה לכבוש את לבה וגופה של המלצרית, בעזרת נדנוד, צמיד זהב וכמעט-אונס שמסתיים בכי טוב. במערכון השני אנחנו בחנות נעליים אופנתיות (אין לה שם). והגבר הוא המוכר הראשי שמאונן את קיומו עליהן כאמצעי לזכות באהבתה של צעירה (כנראה לא הראשונה) שעברה ברחוב, הציצה בחלון הראווה והוא פיתה אותה לבוא לעבוד אתו.
דמויות מקורטנות
כשלונו של ניתאי כמחזאי משליך גם על הבימוי שלו, והוא לא הצליח להעניק למערכונים מעמד של הצגה, אם באולם הכניסה לתיאטרון (במערכון הראשון) שלאה שץ עיצבה אותו כבית קפה כביכול, אם באולם עצמו שעל בימתו היא בנתה חנות נעליים מופרכת. למוזיקה של דורון שפר ולתאורה של יעקב סליב לא היה סיכוי לעשות יש מאין.
וקשה לדבר על משחק, כאשר לשירלי קייזר וליובל זמיר ניתנו דמויות מתות, מקורטנות, עם טקסטים ריקים בדרך כלל, בסיטואציות-לכאורה-אבסורדיות, שכבר נכתבו כמותן לפני חמישים שנה. וזה מרגיז במיוחד כי השניים התאמצו מאוד לבטא את יכולת המשחק שלהם, למרות הכל.
זה היה ערב עצוב, ורחוק מתיאטרון.
מועדי הצגות
צבי גורן
26/03/2005
:תאריך יצירה
|