שתי יצירות מחול מהמיני-פסטיבל שהתארח בסוזן דלל מציגות מאבקים של יחיד ושל רבים על זהות וקיום במבנים סדורים ומדויקים
פס קול מהרחוב הישראלי
שלושה יוצרים הגיעו בשבוע שעבר למרכז המחול התל אביבי בשיתוף עם המכון הצרפתי – שגריר התרבות ששלוחותיו בעולם דואגות יפה להפצת ההישגים היצירתיים בכל תחומי התרבות. מהשלושה הצלחתי לראות רק שתיים, ובשתיהן שמחתי לראות כי המחול יכול, ובהצלחה, לספר עלילת-חיים.
היצירה הראשונה הייתה SCORE מאת היוצר הישראלי-צרפתי יובל פיק, בוגר בית הספר למחול בת-דור ואחר כך רקדן בלהקת בת שבע, ומאז 1999 פעיל בצרפת.
לפני עשר שנים הקים שם את להקתו "האורחים", שעמה הביא את יצירתו החדשה, שהיא ישראלית בלשד עצמותיה, ועם זאת אוניברסלית בחוויה שהיא מצליחה לתאר.
זהו מחול לשלושה – בביצועם הרהוט והלוהט מאוד של לזר הוייט, אנה מסרי ואנטואן רו-בריפו – שנבנה על צירופים אנרגטיים ועל רקע פס קול, וליתר דיוק מה שנשמע כ"הקלטות רחוב ישראלי" שהן ישראליות מאוד גם מובן שהן מייצגות את ההתנגשות הבלתי פוסקת בין יחידים ובין קבוצות בניסיונות לתקשר ובמאבק לאבחן את הזהות האישית או הקבוצתית, הזוגית או הכאוטית.
היצירה ממוקמת כבתוך אולפן חזרות, וכוללת חילופי תלבושות המונחות מלכתחילה על שני הברים משני צדי הבמה. העבודה בנויה על שפת תנועה משתרגת, משתדרגת, חוזרת עוד ועוד, ויוצרת מרקמים רבי זוויות של התנגשויות, התחברויות, ברגעים של סערה או ב"מנוחת לוחמים" לפני הקרב הבא. ואין צורך לחפש את המשמעות – יובל פיק חי מאוד אותה ויצירתו חשופה וחושפת, ואינה מתחנפת.
אבולוציה של אדם
היצירה האחרת, "זיקפה", מאת פייר ריגאל ואורליאן בורי היא למעשה דואט בין שני היוצרים האלה, ריגאל ככוריאוגרף וכמבצע, ובורי כמפיק שגייס מהנדס קול ומהנדס וידיאו ליצירת מרקם ייחודי של מחול המתחקה אחר תהליך האבולוציה של האדם, מרכיכותו הראשונית אל זקיפותו המוצקת.
היצירה נבנית על דו שיח בלתי פוסק בין גופו של הרקדן, תנועותיו החל ממצב השכיבה וכלה בעמידתו על שתי רגליו, לבין האפקטים של הסאונד, התאורה – שהיא תוצר של עבודת וידיאו מרתקת. כל תנועה, כל זיע קטן, כל מחווה מפעילים את האפקטים ויוצרים על המשטח הרבוע חוויה מרתקת.
אולם מעבר לתהייה המתמדת של "איך הם עושים את זה" מתגבשת החוויה של התנועה כפי שריגאל מבצע אותה בשלמות העוברת מהר מהמבנה החיצוני אל הביטוי הפנימי. לרגעים הגוף כבד מאוד, נע בקווים בולטים, במקום אחד.
לפתע מתחיל גילוי המרחב הסובב את הגוף ואז נוצרת סערה כשהגוף מחפש מוצא מקפאונו. בהמשך נראה אותו מרחף באוויר (בסיוע אפקט תאורה מתעתע, כמובן), נחזה בו סובב סביב עצמו כחיה המחפשת את זנבה, וכל העת כבוחן את ממדיו שלו, את אבריו, את המצב הנכון לקיומו.
מצער היה לראות כי נעדרו הפעם הרקדנים הישראלים, צעירים או ותיקים ויוצרים אחרים שבדרך כלל מגיעים אל מופעים אורחים או מקומיים ויודעים להריע את תשואותיהם. מישהו לא לימד אותם שלימוד תורת המחול לעולם אינו עוצר. יש לנו בהחלט במה להתגאות בתחום המחול – ויש בהחלט גם מה ללמוד מיוצרים אחרים.