תחושה של חסר
 
הציפייה ליצירתם החדשה של המלחין יוסף ברדנשווילי והבמאי דני ארליך איננה מופרכת. לכל אחד מהם יש ספר הישגים, והצירוף ביניהם הבטיח הרפתקה. עם זאת הקהל הרב שהגיע לאולם האינטימי של "התיבה" - שכלל מאחרים שלא היססו לרגע להיכנס תוך כדי הביצוע, או לצאת לצרכיהם - חווה הרפתקה שונה לחלוטין.
 
אם לשפוט על פי החוויה שלי, הרי שנהנתי הנאה רבה מזמרת הסופרן מירב ברנע, שנשאה בקולה ובהבעתה, את משא חלקה הראשון והקשה של היצירה,  או מהאלט הלוהט של יונית שקד-גולן בחלקו השלישי, וממשחקן של שתיהן יחד עם רוני יעקובוביץ', בבימוי הבובתי שיצר להן דני ארליך.
 
פה ושם גם נשלחו מצלולים מוזיקליים מסקרנים, שלמעט בחלק השלישי לא התפתחו לאמירה מוזיקלית משמעותית. לא היה ברור אם המוזיקה נכתבה בגלל אילוצי תקציב או בכוונת מכוון להרכב שכלל רק  שני כינורות (כמעט ללא תעסוקה), כלי הקשה ממזרח ומערב, צ'מבלו ופסנתר. הנגנים עשו את עבודתם נאמנה אבל איכשהו נוצרה תחושה של חסר.



"חווה שם זמני", תמונת יח"צ

העיצוב החזותי של מאיה מידר-מורן נראה על פניו ובהתאם לתפיסת הבימוי כרומז לבית בובות, עם טפט אחורי צבעוני ילדותי, ובעיקר עם תלבושות מצועצעות ומכוערות למדי. רק האפשרות ליצור מקבוצת השולחנות שנאספו בימות שונות לכל חלק ביצירה הקצרה (50 דקות) רמזה על מחשבה של התרחשות "בימתית". 

אך הבעיה העיקרית של היצירה החדשה היא בהיותה נטולת איזון טקסטואלי שיחפה על העדר עלילה ליניארית או נרטיב שמצליח לספר את עצמו בבהירות. לא מספיק לזרוק הסבר חולף על מעמד הנשים או על ה"קושי שלהן להתמודד עם מיניות ועצמיות בעולם פטריארכלי", כדברי ארליך. זה צריך לבוא מתוך הנאמר ביצירה, כמו ב"לולו" של פרנק ודקינד ואלבן ברג, לדוגמה.

הטקסטים שארליך וברדנשווילי רקחו בעברית, באנגלית, בגיאורגית ובגרמנית נותרו ברוב הזמן עלומים. יצירה חדשה ולא מוכרת איננה יכולה לסמוך על כך שהקהל יפענח צפנים, ובוודאי שהיוצרים אינם רשאים לצפות שהקהל יזהה את חלקי הטקסט הלקוחים מאלחריזי, ועמנואל הרומי, או אלכסנדר פארין הרוסי. 

 

מירב ברנע, צילום: יח"צ
 
וכאן אפשר להצביע גם על מחדל הקשור בדפי התכנייה. יש בה דברים קצרים נלהבים ומבטיחים של ארליך, אך אף לא מילה של ברדנשווילי. יש בה ביוגרפיות של שניהם, של המעצבת ושל מרבית המבצעים (ויתרו על אלה של הנגנים, למעט זה של המנהל המוזיקלי גלעד ארנון) אך אף מילה על שלושת מחברי הטקסטים, על הטקסטים עצמם או לפחות תדפיס שלהם (בהעדר כתוביות). ולמרות שאין "עלילה" היה אפשר לתאר את המבנה וההתרחשות שנקבעו גם בהעדר עלילה.

כך קרה אפוא שיצאתי מ"חוה – שם זמני" ורק מעט מתאוותי בידי.