אשכבה כואבת ומרהיבה
 
החלטתי שהגיע הזמן לכונן אצלנו היכל תהילה להצגות. כמובן שזה כולל את הגורמים השונים שעשו אותן במו ידיהם וכשרונם. לשם כך, לפחות בשלב הזה, הרבה מהרעיונות החולפים בראשי הם פרי זיכרון, חי או מיטשטש לאטו, או פרי היכרות עם מה שנאמר ונכתב עליהן, לאו דווקא על ידי כמבקר אלא כמי שגדל וחי תאטרון כאוויר לנשימה.
 
אבל את האתגר לקביעת מועמדים להיכל אני משאיר כרגע בצד. תחת זאת החלטתי לערוך ביקור חוזר בכמה הצגות רצות שמעמדן המיתולוגי כבר נקבע על ידי הקהל שממשיך לתבוע את הצגתן, ונאבק על כרטיסים כאשר הן עולות מעת לעת, אפילו אם בתדירות נמוכה למדי.
 
אציין רק את העובדה שנהג המונית שלקח אותי להצגת "אשכבה" בקאמרי שמח לגלות שהיא עדיין מופיעה, ורשם לעצמו שאולי בכל זאת יצליח לראות אותה סוף סוף.
 
כי כן "אשכבה" של חנוך לוין שעלתה במרץ 1999 שהייתה האחרונה שהועלתה בבימויו לפני מותו, וכמו חתמה והספידה את המאה ה-20, היא הדוגמה החיה הברורה לאירוע בימתי חי מאוד. הביקור החוזר בשבוע שעבר הסביר בפשטות על מה ולמה זה כך: מחזה מושלם, מדהים בעוצמה הדרמטית, הקומית והריגשית שהוא יוצר באמצעות הצגה מושלמת  שהצוות המקורי ששיחק בה נשמר כמעט במלואו גם אם כמה מהמשתתפים נפוצו לבימות אחרות. 

אינני מוצא את הביקורת המקורית שלי, אבל זה הפרט הפחות מעניין. הזיכרון אינו מתעתע בי, וכשביקשתי לראות את ההצגה אחרי 12 שנים וחצי (150 חודשים!) זכרתי את רגעי החסד הנדירים שחנוך לוין, יחד עם מעצבת התפאורה והתלבושות רקפת לוי, מעצב התאורה שי יהודאי והמלחין יוסי בן נון, העמיסו בנדיבות על בימת התיאטרון, אז עדיין בקרן הרחובות דיזנגוף-פרישמן.
 
זכרתי את הבקתה של זוג הזקנים, וגם של החובש שאליו מגיעים למצוא מזור ברגעים שכבר מאוחר מדי והתחבושות החמות לא עוזרות. גאונות בימתית. ממש כמו העגלון, הסוס והעגלה שמובילים זונות ושיכורים מפופקה לחלופקה ומשצ'וצי לפצ'וצ'י ובחזרה, ואת העץ המשיר עלים אדומים. פיוט של עיצוב שמבטא, לצד המשחק, את הצער והחמלה של חיים על סף חדלונם. 

 

"אשכבה", תמונת יח"צ

על המחזה נכתבו מאז תלי תלים של מאמרים. תלמידים וסטודנטים שבו ונדבקו בחוכמת החיים הגדולה של לוין היודע כי הוא נפרד מקהלו ומהבמה שעליה חולל כמה וכמה נסים ונפלאות. ניתוחים אקדמאיים, פילוסופיים, דרמטורגיים. הביקורת תמיד תישאר בשוליהם, לכל היותר יצביעו אליה בהקשר של ההצגה, ומיטב המבקרים התחרו ביניהם מי נכנס עמוק יותר לתכנייה, סמליה, והישגיה המיוחדים. לא אנסה לעשות זאת כיום, כחוכמה לאחר מעשה. 
  
מעין מים חיים

נותר לי רק להתפעם שוב מהמשחק הנפלא שלוין קיבל מלהקתו ובראשה יוסף כרמון המזוהה כל כך עם לוין. אחרי כל השנים האלה המשחק שלו מרתק בחיוניותו. גופו שח קצת יותר, הילוכו כבד קצת מבעבר, אבל קולו ועיניו עוצמתיים יותר, כנשאבים מתוך מעיין מים חיים. הוא משחק-מספר את דמות הזקן, וברגעים רבים, מתוך הלאות והייאוש, הוא הזכיר לי דווקא את יהושע ברטונוב בתפקיד המשולח ב"הדיבוק" ההיסטורי.
 
מהצוות הראשון היה מרגש לשוב ולפגוש את סנדרה שונוולד כואבת ומכאיבה, מקווה, מאוכזבת והוזה כאם המאבדת תינוקה; את יצחק חזקיה כעגלון שמנסה לבכות את בנו שמת לפני שבוע או שבועיים; את יוסי רחמני המרתק כסוס המושך את העגלה שבתוכה פלורנס בלוך וסיגלית פוקס מתדיינות בגעגועים אל דג מלוח ובעיקר אל הפשפושקל'ה והפושקל'ה; סימון קריכלי כאיש הבקתה ושי פיינברג כאיש-עץ, ובצד הבמה ליד הנגנים קרן הדר שקולה הזוהר שר לנו את "כשתיעצמנה עיני" המרגש.
 
וכמובן קבוצת האנשים השחורים, אלה שמזיזים את השחקנים ממקום למקום, פה ושם מטפלים באבזרים ויוצרים מקהלה-אילמת קלאסית. אני משער שאלה היו טל בן-בינה, שני טרייסמן, אירית בשן ורונית זלוטין ששימרו להפליא בתנועה ובמחוות את רעיונותיו של לוין.
 
עמם שיחקו הפעם רבקה גור המרגשת בתפקיד אשתו הזקנה שסובבה, שתקה, לפתע אמרה את דברה ואחר כך נָדַמָּה לחלוטין. במקור שיחקה את התפקיד הזה זהרירה חריפאי, וברור כי לכל אחת מהן המאפיינים האישיים הייחודיים, אבל גם במשחקה של גור – ולזכותה ייאמר זאת - נשמר העיצוב המיוחד של לוין עם חריפאי.
 
כך אפשר לומר גם על אבי טרמין שהחליף בתפקיד החובש את שבתאי קונורטי אחרי שנפטר, וגם על אלון דהן בתפקיד השיכור הקישואי בעגלה, שהחליף את שמעון מימרן לצדו של גבי עמרני-גור הבלתי נלאה מהבכורה ועד עתה כשיכור הדלועי, ונדב אסולין, אמן המבע הנישא למרחוק שהחליף את אלון נוימן בתפקיד הכרוב המבדח לצדם הנצחי של דינה בליי המושלמת בתפקיד הכרוב העצוב ודרור קרן המילולי להפליא בתפקיד הכרוב השמח – שלישייה שרק מי שחי טוב רשאי לצפות שתיקח אותו אל המשך חייו אי-שם במקום שאיש ממנו לא חזר. 
  
ועדיין - קשה להישאר אדיש להמלט

שבע שנים אחרי שראיתי את ההצגה הראשונה של "המלט" באולם קאמרי 3 (שעוצב במיוחד על ידי רות דר) ביחד עם כמאה וחמישים תלמידי תיכון, שבתי אל הפסגה השקספירית שאליה טיפסו עומרי ניצן ושחקניו. הבשורה הטובה היא שמה שהיה טוב מאוד אז היה עמוק ומדויק יותר אחרי מאות המפגשים האינטימיים בין ההצגה לקהליה. 

ולא שנעלמו מהעין כמה תמיהות כפי שכתבתי במאמר הביקורת “המלט – הזהו האדם”  שכתבתי כעבור שבוע, אחרי שראיתי את ההצגה בשנית בבכורה הרשמית. על אלה נוספו בראייה מאוחרת תהיות נוספות – כמו ביחס לשני היתולי בימוי בדמות כסא ילדים שמוגש להמלט בתמונת הפתיחה (ומאחור נשמעה ההערה "כמו לשגרער התורכי"), המטפחת הלבנה של קלודיוס המתחבא מאחורי דוכן הנואמים בתמונת הסיום, או אפילו גסותו של פורטינברס הזורק את המלט המת מכס המלכות.
 
תהיות שמעוררת הצגה משמעותן העיקרית היא שנוצר חומר למחשבה. וזה עיקר כוחה של ההצגה שניצן ביים. אפשר להתווכח, אפשר להסתייג, אפשר גם לתקוף את התפיסה הרעיונית – שלא לדבר על התפיסה הבימתית – אך אין שום דרך להישאר אדיש להצגה הזאת המצטרפת בדרכה לגרסה המיתולוגית של רנה ירושלמי שהועלתה בפסטיבל עכו ב-  1989 וראויה אף היא להיכנס להיכל התהילה לכשיוקם.
 
נקודת התהייה המרכזית ביותר, הנובעת מהלכת ההצגה והמעשה שלה גם יחד, היא היחסיות המעורערת בין דמותו של המלט לשאר הדמויות. שקספיר דאג בדרכו לאיזון -   אישיותו של המלט איננה נמדדת אך ורק על פי מרכזיותו במחזה. הוא אינו מטיל צל או מקטין את דמותם של קלודיוס, גרטרוד, פולוניוס, אופליה ולארטס, רוזנקרנץ וגילדנטרן. 


איתי טיראן, צילום: גדי דגון
  
המלט גברי יותר ומודע יותר

בתפיסתם המרשימה כשלעצמה של עמרי ניצן ואיתי טיראן האיזון הזה מופר, וזה ניכר כיום אף יותר מכפי שהיה בראשית הדרך. למרות זאת, זה עובד טוב בעיקר משום שטיראן צבר לזכותו שורת תפקידים שמאירים לו את תפקיד המלט, ומחזקים את מה שהסתמן אז. המלט שלו כיום גברי יותר, חד יותר, ומודע יותר לנסיבותיו ולסובב אותו.
 
זה הישג כשלעצמו כששחקן מוסיף ומעמיק את אחיזתו בדמות שהוא מגלם. ובה בעת העיצוב של טיראן שהתגבש במשך השנים מעורר ביתר תוקף שאלה ללא מענה: אם המלט ערני, נמרץ ומעשי כל כך - איך זה שלא קם כנגד נישואי אמו לדודו והעברת הכתר אל זה במקום אליו.
 
מי שהתחזקו כמוהו במשחקם המשובח הם גיל פרנק כקלודיוס שנבלותו ברורה מרגע ראשון ועד אחרון; שרה פון שוורצה שעוורונה הראשוני, מתוך הבנת הצורך לשמור על הממלכה מפני סכנת הפלישה הנורווגית, מתחלף בשאלת הלהיות-לא להיות שלה בהמשך; יצחק חזקיה שמגלם פולוניוס חד, ממזרי, ונמהר מדי לשרת מטרות מיותרות.
 
נטע גרטי, כמו טיראן, צברה ניסיון בימתי ובגרות, ואופליה שלה כיום היא כבר נשית יותר בתשוקתה ומטורפת יותר בכאבה. והפעם, עוד יותר מבעבר, אני קובל על קיצוץ המונולוג הנהדר שלה אחרי התקפת הטירוף הגדולה של המלט.  עודד ליאופולד, המחליף את אמיר קריאף בתפקיד לארטס הביא נופך גברי-ממזרי לתמונת הפרידה במערכה הראשונה, ואלימותו בתמונות המאוחרות היו ממותנות, ואפילו מחושבות.
 
אסף פריינטא, אלון דהן ויואב לוי, אביב זמר, אסף גולדשטיין, נועה כהן ומוריס כהן שומרים מצוין על הניחוחות המקוריים של תפקידיהם, וכמוהם עזרא דגן, שתקלה טכנית אחרי תחילת ההצגה זימנה לו סטנד-אפ מרתק ומצחיק על עולם התאטרון, רבע שעה כפיצוי המושלם על קיצוץ תפקיד השחקן שבהצגה.
 
התגובות הנרגשות של שני ידידיי שנכחו בהצגה, האחד שועל קרבות-תאטרון ותיק שאיכשהו לא ראה את ההצגה עד כה, והצעיר שלימודים ועבודה מאומצת מנעו ממנו להגיע אליה, הראו לי עד כמה יש ל"המלט" זה חיוניות מיוחדת, כשם שהראו זאת התלמידים הנלהבים בהצגה הראשונה, ב-2.1.2005.
 
עכשיו רק נותר לי למצוא יזם שיארגן עצומה שתקרא לעמרי ניצן לעשות מאמץ קטן ולהעביר את ההצגה מקאמרי 3 לאולם יוסף מילוא. זה נשמע אולי מופרך, אך אחת המסקנות שלי מהשיבה אל ההצגה הזאת היא שניתן לעשות זאת בלי לפגוע בעיקר, אפילו לא במהות רעיונות העיצוב של דר. ובעיקר זה יאפשר לתאטרון להביא את קהל הרב שממתין וזכאי לראות את ההצגה המיוחדת הזאת.