ההפקה הגדולה של סטודיו יורם לוינשטיין שבה והזכירה לצבי גורן שהבידור והשמחה הם אחד הכלים החשובים והאנושיים ביותר של התיאטרון בשעות מבחן חברתיות.
אפים אדומים ועורבים שחורים
"ליצנים של אלוהים" הוא מחזה מיוחד בנוף הדרמה האנגלית של הרבע האחרון של המאה העשרים, ואפילו אם מחברו, המחזאי פיטר ברנס שמת בשנה שעברה, לא ראה אותו כך, משמעותו גוברת ככל שהשנים נוקפות.
המחזה מתרחש באוקסר, צרפת, בשנות המגיפה השחורה (1350-1348), שהשמידה בשלוש שנים שליש מאוכלוסייתה של אירופה ואסיה, מאיסלנד במערב ועד הודו. עלילת המחזה מספרת על נזיר אחד – דמות דמיונית - שהתקומם נגד הכניעה למגיפה, נגד הניצול הציני שלה בידי השלטונות, ובראשם הכנסייה הקתולית תחת הנהגתו של האפיפיור קלמנט החמישי.
הנזיר הקים להקת ליצנים (שמו המקורי של המחזה "אפים אדומים") שעמה שוטט והעלה צחוק וחיוך על פני חולים, גוססים, וכנגד תנועת הסגפנות הקיצונית מזה, ואוספי הגוויות, שכונו "העורבים השחורים". בהתחלה זכתה הלהקה לברכת דרך כנסייתית, למטרותיה שלה, אך כחלוף המגיפה החליט האפיפיור כי דינה כדין כל כת מורדת באלוהות.
אבל כוחו של הצחוק וכוחה של הסאטירה, גברו בסופו של דבר, ובאירופה של הרנסאנס צמחה ועלתה אמנות הקומדיה דל ארטה, ותיאטרון הרחוב החדש המשיך מאז ועד היום את המסורת של התיאטרון המבדר, והמשכיח מלב, ואפילו מגוף, את מכאובי היום-יום.
ברנס כתב את המחזה ב-1978, אך הוא הוצג לראשונה רק כעבור שבע שנים בלהקת שייקספיר המלכותית, וזכה בפרס אוליבייה כמחזה הטוב ביותר של אותה שנה. ברנס עצמו הסתייג מיד מכל שיוך של המחזה למגיפת האיידס, שפרצה בין כתיבת המחזה להצגתו הראשונה, אך המציאות – כמו התיאטרון – אמרה את דברה.
פנורמה תיאטרלית
הצגת המחזה תובעת כוחות גדולים מאוד, ובסטודיו של יורם לוינשטיין גייסו עבור 38 התפקידים 26 משתתפים, כולל כמה בוגרים, את כל תלמידי שנה ג`, וכמה תלמידים משנה א`. כל השחקנים, בתפקידים המרכזיים ובתפקידים האפיזודיים, נושאים על גבם בכישרון רב את אחת ההצגות המורכבות ביותר שהועלו אצלנו.
זאת איננה הצגה קלה לעיכול, אך הבמאית קארין סיגל מצליחה להשתלט עליה הן בעיצובה השלם, בסיגנון המזכיר לא בכדי את מחזות המיסתורין הדתיים, עם נגיעות חדות של הומור, וגם בעיצוב המשחק של כל המשתתפים, כצוות וכיחידים.
הבימוי של סיגל יוצר על הבמה פנורמה תקופתית ואנושית מרתקת, עם הברקות של מעמדים חזותיים, ציוריים ופיסוליים, נוסח מיטב המסורת של הציור האירופי של ימי הביניים והרנסאנס. במיטבו - הבימוי מצליח לאחד סגנונות תיאטרון מגוונים, החל מהפרימיטיבי ביותר, וכלה בזה של ברכט.
מי שעזר לה במיוחד הוא אלי ביז`אוי שהתקין את הנוסח העברי שכולו מלאכת מחשבת של מיטב השפה העברית מכל תקופותיה. לא אחת הייתה לי תחושה כאילו העברית הזאת של ביז`אוי היא שפתו המקורית של המחזה, עם עושר רעיונות טקסטואליים, מלאי הומור וסאטיריים. שפה שהיא תענוג לאוזן השומעת, ולפה המדבר אותה גם יחד.
מחמאות רבות מגיעות גם לענת שטרנשוס שעיצבה את הבמה, בפשטות נקייה ויעילה, ואת התלבושות העשירות והמרתקות בפני עצמן, ועמה לימור דרור שעזרה לה וגם עיצבה את האביזרים. שתיהן יצרו על הבמה תקופה היסטורית שלמה, על פרטי פרטים של המגיפה, של קרבנותיה, ושל תפארת הכנסייה (עם הברקה בדמות כלוב זכוכית לאפיפיור). עמיר ברנר העשיר את עיצוב הבמה והאווירה של המחזה בתאורה יעילה ומדויקת מאוד. את הצוות המצוין הזה השלימו היטב יוסי בן-נון כתב מוזיקה שהשתרגה היטב במתרחש, ודנה רוטנברג עיצבה תנועה שזרמה בטבעיות רבה.
מונולוג גסיסה עוצר נשימה
כיוון שמדובר בלהקה גדולה, קשה להימנע מלתת מחמאות לבעלי התפקידים השונים, גדולים כקטנים:
עמית זמיר מגלם ברגישות נדירה מאוד את תפקיד הנזיר פלוט המחולל את כל המהומה, ולצידו רועי מליח רשף, שמגיש משחק וירטואוזי בתפקיד האב טולון. עמם בלהקת הליצנים שגיא מינץ, עדין ונוגע ללב בתפקיד ללא מילים של ליצן עטור פעמונים, נעה לזר מלאת החיים בתפקיד הנזירה שלא הספיקו לאנוס אותה, ליאור דובדבני שופע שארם כאציל שמעדיף לחיות על חרבו, דורון חניה המצחיק כפרפה, שמוצא מזור מפתיע לגמגומו, יובל תלמודי מרתק כלה-גרו העיוור, ובדרך כלל יחד עם עומר בושדי כעוזרו המסור במבו, יערה אשרם ותמר מייזל המדדות בהנאה כצמד צעירות קטועות רגל, ואחרון ומיוחד בקבוצה הזאת, ליאור משה במשחק כובש כקצין ברודין המגלה את האדם שבו, ובמונולוג גסיסה מדהים הוא עוצר נשימה, של הקהל ושלו עצמו.
לצד הקבוצה הזאת בולטים חליל יצחק הסמכותי מאוד בתפקיד האפיפיור, ולירון וייסמן מרתקת בגילום מצמית של העורב השחור העט על הפגרים, בעזרתו של ליאור רוכמן המלא אנרגיה כעורב הטורף, ערן פסח שיודע להדגיש יפה את צביעות הכנסייה בתפקיד הארכיבישוף, אבי ויכנר ויואב יפת מצחיקים כסוחרי הזהב התאוותניים ועמם עופרי פרישקולניק ומאיה מופז הנפלאות כשתי זונות עסיסיות שיודעות את מלאכתן.
ואת כל אלה, רבים מהם שיחקו גם בתפקידים אפיזודיים נוספים, משלימים במשחק מושלם אילנה ללצ`וק, ניצן איון, טליה דור, יפתח אופיר, ושלושת הסגפנים המכים את עצמם בלי רחם, מוטי קמחי, ארז דריגס וחן וודה.
כרגיל בהצגות של בתי ספר למשחק, גם ל"ליצנים של אלוהים" נקבעה תקופת ריצה מוגבלת מאוד. אך כמו במקרים אחרים, ואולי אף יותר בגלל היקפה הגדול של ההצגה הזאת, לקהל יש תפקיד מכריע בהמשך קיומה, ולא כדאי להחמיץ.
מועדי הצגות
צבי גורן
30/03/2005
:תאריך יצירה
|