מחזהו החדש של יוסי יזרעאלי מנסה לשוות מתח קיומי להתבוננות העצמית של שחקן בעברו
הרצאה ככתב חידה
"חלומות של אנונימוס" הוא פואמה דרמטית, לפי הגדרתו של המחבר, יוסי יזרעאלי, וממועניה הם כל מי שמכיר את עבודתו כבמאי, מורה למשחק, נביא זעם על מצב התאטרון הממסדי, וכאיש האקדמיה (לא זו של מפריסי הפרסים, כמובן).
עניינה של הפואמה הוא חשבון נפש פאוסטיאני שמנהל שחקן העתיד לקבל פרס מפעל חיים (כנראה מאותה אקדמיה מפריסה). הוא יושב ככל הנראה בחדר האיפור הישן, מול המראה שפעם, אי פעם לפני חמישים שנה, ניבטה ממנה אליו דמותו האופטימית.
אלא שנראה כי הוא יושב בגבו אל המראה, כי בעומק הבמה של האמפי בתאטרון תמונה יושבת דמות אחרת, גבה אל הקהל. מי היא הדמות הזאת ומה תפקידה בפואמה זו השאלה ההופכת את מה שייאמר וייעשה למעין דרמת-מתח בזעיר אנפין.
השחקן, שאותו מגלם יוסי יזרעאלי, שגם ביים את ההצגה, מחזיק בידו מחברת קטנה שבה רשומים פרקי יומן מ-1962, שנה קריטית בעלת משמעות להווייתו הבימתית. מה באמת היה אז שכה חשוב להיזכר בה דווקא מכל שנות מפעל חייו? הנה השאלה המצטרפת למתווה המתח של הפואמה.
האמת חייבת להיאמר כי הרצאת הדברים בחלקה הפותח של ההצגה נשמעת ככתב חידה שיזרעאלי, כמעט ללא תזוזה בכסאו, בקדמת הבמה, משגר אל הקהל. המסתורין של האיש האחר נפרם מפרק יומן למשנהו, מקבל קול, פנים, גוף – של השחקן דודו ניב.
הטקסטים של הדמות הזאת מאתגרים את השחקן, וברבות הדקות הם מקבלים אופי אינקוויזיטורי עד שהם הופכים להיות כתב אשמה, ולאו דווקא של האלטר-אגו, כפי שנדמה תחילה אלא של פועל במה, מעריץ אולי, שאי אז עקב בהתמדה אחרי השחקן הנערץ והפך להיות הצל שלו, או הדיבוק שנכנס לתוכו ביום מן הימים או בליל מלילות.
עצים, אש ומאכלת
וכל העת תחושה מוזרה מלווה את הצופה, זה שעדיין איננו שלד מכוסה קורי עכביש – אחד מהדימויים הנדיבים שיזרעאלי משתעשע בהם. תחושה שקובץ החלומות שהשחקן מתכוון להעלותם כמופע יחיד בטקס החגיגי לכבודו אינם אלא כסות להתחשבנות לועגת-מרירה של יזרעאלי עם התאטרון שהקדיש לו את מיטב שנותיו, ולמעשה את כולן מאז שיצא ללמוד באנגליה ושב ממנה כבמאי מבטיח מאוד ועשה קריירה מצליחה כאן ובעולם.
"חלומות של אנונימוס" (תמונת יח"צ)
הדרמה של הפואמה מתגבשת, כאשר הדרמטורגיה של לילך דקל-אבנרי משתלטת עליה, והתאורה של איריס מועלם מפענחת את היחסים בתוכה, לצלילי המוזיקה של תומר יזרעאלי (כן, הבן של...) והיא מתעוררת לחיים באמצעות משחקו הלוהט, המרתק והמשתלט של דודו ניב.
התוצאה היא שהמפגש בין הבמאי יזרעאלי לשחקן ניב הוא החוויה הגדולה והמיוחדת של ההצגה הזאת. הדמות המסתורית (עד לרגעים האחרונים כמעט) שניב מגלם מכילה בתוכה רבדים של זהויות שהוא בונה אותן בקפידה, מלעיג, מדגדג, מלחש ומרעים בקולו.
ניב מזכיר במשהו את דמות האינקוויזיטור ב"חטא ועונשו" (תפקיד ששיחק בהצלחה גדולה בתאטרון תמונע לפני כמה שנים), רומז לדמות מפיסטו (כנגד דימוי הפאוסט של השחקן המסכם את חייו), ואפילו כאל קדמון נוקם וכל יכול. אך בעיקר הוא מצליח להרים את התפקיד ואת ההצגה כאשר הוא נהיה אדם, בשר ודם, עם זעם וכעס אנושיים שהופכים אותו לקרבן הקם על מקריבו.
ברגעים האלה נמסים קורי העכביש שהפואמה הלבישה על הדרמה הקטנה, ומתברר כי בניגוד לנאמר בתחילתה יש ב"חלומות של אנונימוס" גם עצים, גם אש וגם מאכלת.