הצגת תאטרון נוצר מציבה אתגר רגשי במחזה הנע ממחוזות של כאב וייסורים אל חמלה ורחמים
מסע אל הרוע ואל החמלה
רק שתי נפשות, שכל אחת מהן עולם מתייסר בסודותיו, מאכלסות את המחזה "חסד" של רותי אוסטרמן, בבימויה ובגילומן של שפרה מילשטיין ויעל צוקר-גיל. שלושתן, בליווי הדרמטורגי והאמנותי של דלית מילשטיין, יוצרות רגע נדיר של חסד תאטרוני במשטח הבמה של ההאנגר באזור התעשייה בת ים, משכנו-אוהלו של תאטרון נוצר.
המחזה הוא פרי חיבור בין חוויית ביקורה של אוסרמן, כנערה, ב"יד ושם", שם ניצבה יום אחד בפני תמונה של אישה המחזיקה בידה תינוק ומנסה להצחיק אותו, ובין חומרים דוקומנטריים שכתב גיא כהן, מנכ"ל התאטרון, על הימים שבהם היה מדריך בבית אל"י, מקלט חירום לילדים בסיכון. מהחומרים הדוקומנטריים האלה היא הוזמנה לכתוב יצירה בימתית, ומהם התפתחה בה השאלה אם היא עצמה למצוא עצמה קרבן להתעללות, ואפילו מתעללת בזולתה.
ברגעים כאלה, היא כותבת, נזכרה בתמונה וברגע החסד שהאם העניקה לתינוקה בתוך המציאות האלימה והאכזרית, רגע לפני מותם. “משם הפך המסע שלי אל עבר ההתעללות למסע חיפוש אחר רגעי חסד. לפעמים יצאתי לחפש רוע ומצאתי חמלה, לפעמים חיפשתי חמלה ומצאתי אכזריות". המחזה שאוסטרמן כתבה הוא המסע הזה במיצויו היצירתי, באנושיותו הדוקרת וחודרת עמוק.
צילום: ניקול דה קסטרו
עלילת המחזה איננה פשוטה. היא נפתחת כאשר אישה זקנה מגיעה עם מזוודה אל פסי רכבת, שולפת סדין וכר, מסדרת אותם כמצע על אדני העץ, נשכבת על גבה ופורסת זרועותיה לצדדים, כאומרת: הנה אני, אלה הם חיי, וכאן יבוא מותי תחת גלגלי הרכבת הדוהרת.
אלא שבמקום הרכבת, ומהכיוון ההפוך, מגיעה ילדה, פוסעת על מסילה אחת, בידה שקית חומה. היא מחפשת את דרכה הביתה. מי הזקנה ולמה היא מבקשת למות, ומי הילדה, ולמה איננה מוצאת את מבוקשה? במהלך הדיאלוג ביניהן שנע בין פחד נורא, אלימות מילולית ומעשית, ורגעי רוך אינטימי יוצר הצופה את התשובות שלו על השאלות האלה. הוא המחבר הנדרש להעניק חסד ולתת לאישה ולילדה את זהותן.
אוסטרמן, כמחזאית וכבמאית, נותנת את הכלים לכך כשהיא רומזת, כמעט אף פעם לא אומרת במפורש. האם הזקנה חולה במחלה סופנית? האם היא חיה את סיוט השואה, כפי שרומזת הנפת ידיה הכנועות כמה וכמה פעמים? האם יש לה משפחה? ואולי הזקנה היא בעצם הילדה שהייתה, שחוותה, שוב ברמז, גילוי עריות, ניצול, אונס קבוצתי?
צילום: ניקול דה קסטרו
הדיאלוג כתוב בשפה תמציתית מאוד, חפה מגינונים, סוחפת לתוך סערה. וכשיש רגעים שהמלים אינן נמצאות עושות זאת המוזיקה של נדב רובינשטיין והתאורה של זיו וולושין, שהופכת את הבמה בעיצוב של שני טור, ובמרכזה מסילת הרכבת המסיבית שעליה וסביבה נעות הנפשות המעונות-מענות של הילדה והזקנה.
כשגם אלה כבר מגיעים אל קצה יכולת הביטוי הבימתי קוטעים את המהלך שני סרטי וידאו של אורי דרוקמן, האחד של התעללות של שלושה נערים בילדה, והאחר של ריקוד החסד בין הילדה לזקנה. האחד מכה, האחר מלטף.
ולכל אורך המסע הזה העין, האוזן והלב נכנעים למשחקן המהמם של שפרה מילשטיין ויעל צוקר-גיל. הן חיות את תפקידיהן ללא שיור. כל אחת מהן מעצבת בדייקנות את המשא והעול שלה, וביחד הן מושכות את עצמן במעלה אל פסגות הפחד האישי והחמלה ההדדית.
כשהן כזוג חתולים מתקרבות זו אל זו, מתכרבלות זו בזו, רק התפעמות עוצרת את הדמעות. כשהן מחליפות ביניהן תיפקוד, ומילשטיין כילדה, וצוקר-גיל כבוגרת, החסד מגיע לשיאו.
ברגעים כאלה, של מפגש עם מחזה ייחודי, בימוי רגיש ומשחק רב עוצמה, נוצרת אמנות התאטרון.
04/01/2012
:תאריך יצירה
|