חזון ההתבהמות האנושית של וייל וברכט הופך באופרה הישראלית ותחת ידו של עמרי ניצן לתצוגה אפקטיבית של הדוניזם בימתי
אין צורך לפענח את הנמשל
ב-1927, אחרי ההצלחה הגדולה שלהם עם "אופרה בגרוש" יצאו ברטולד ברכט וקורט וייל להרפתקה שהולידה את אחת האופרות המשמעותיות ביותר שנכתבו במאה ה-20. זו אופרה שהיא כהגדרת יוצריה אנטי-אופרה, כלומר אנטי הסוגה שנועדה לגרום הנאה וחוויה, כאבחנתו של ברכט.
אבל למציאות חיינו יש כללים משלה. הנאצים אסרו על הצגתה, וייל וברכט נמלטו מנחת זרועם, ו"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" נותרה חיה ואקטואלית, כל דור ונסיבותיו. וכך, בסופו של דבר, ואחרי כל שבירת המוסכמות וכל התורות שנקשרו בה, ושמונים השנים שחלפו מאז הבכורה ב-1930, היא שוכנת כבוד ברפרטואר האופראי, ואילי הממון וממשלות מנדבים מכיסיהם להפקתה.
עלילתה של האופרה מספרת על שלושה גנגסטרים נמלטים שמגיעים למדבר צחיח אי-שם ובלתי מוגדר בארצות הברית, ומחליטים להקים בה עיר שבה החטא היחיד יהיה העדר כסף. מהמרים, זונות ושאר ארכי-פרחי נוהרים לשם. גם ארבעה חוטבי עצים מאלסקה שבעבודה קשה, שבע שנים, עמסו כיסיהם בדולרים ועתה הם מבקשים להגשים חלומות.
משבר כלכלי מכה בעיר, ואחריו מתחילים לצוץ הסדקים החברתיים. חוטב העצים ג'ים מאהוני מורד במוסכמות ובכללים של שלושת מייסדי העיר. סופת טייפון המאיימת להרוס את העיר חולפת לידה, ותושבי מהגוני רואים בכך אות לחיים של סביאה, זנות, קרבות זירה והימורים. הכסף יענה על הכל. כל מה שאסור – מותר במהגוני. כל מה שמוסרי וטהור – אסור בה.
"מהגוני" (צילום: יוסי צבקר)
חלקה השני של האופרה מתמקד בג'ים מאהוני, שאשליית האהבה לזונה ג'ני סימאה את עיניו, וחבריו מאלסקה שכנעו אותו לרוקן את כיסיו. וכאשר הוא אינו יכול לשלם עוד בעד הוויסקי הוא עומד לדין כמי שחטא ב"פשע הגדול ביותר של האדם". רעיו ואהובתו מוכנים לעזור כל עוד לא מדובר בכסף. בית המשפט גוזר עליו מוות. אין רחמים ובמהגוני "אלוהים" הוא הדולר ואין בלתו.
לא צריך תרגום כדי להבין מה המשל שיצרו קורט וייל במוזיקה המרתקת וברטולד ברכט בתמליל הבהיר והמדויק, ואין צורך לפענח את הנמשל. החיבור ביניהם מושלם. אבל בעיקרה המוזיקה היא "התרומה החשובה ביותר לנושא" כהגדרתו של ברכט, והיא מעצבת את צירופם של המצבים והתמונות למבנה דרמטי, כהגדרתו של וייל.
המוזיקה, הנדמית למנצח דייויד שטרן כ"מגדל בבל מוזיקלי" נעה בין שפע סגנונות, "החל מבאך וואגנר ועד למאהלר, גרשווין וברודוויי.” ויש בה גם קטע פסנתר סאטירי על יצירה קטנה של מלחינה פולנית מהמאה ה-19. כי כן, אצל וייל הכל היה כשר כדי לומר להגיד את מה שברכט ביקש להזהיר.
"מהגוני" (צילום: יוסי צבקר)
ישראל 2012
25 שנים בדיוק עברו מאז שהיצירה החשובה הזאת הועלתה על ידי האופרה הישראלית החדשה, בראשית דרכה, בשיתוף עם התאטרון הקאמרי ובביתו אז, בדיזנגוף-פרישמן. את המיקום ההוא החליף מתחם גולדה המפואר, שלצד בית האופרה ובית הקאמרי ההיכליים דרים בו, ובסביבתו, רבים משועי הארץ. בסמוך קריית הממשלה, משרד הביטחון והמטכ"ל.
את המפתח לגרסת 2012 של עומרי ניצן ניתן למצוא במאמרו המאלף בתכנייה. "האופרה מציגה חברה צרחנית וצרכנית בה כל תמונה שאנו רואים על הבמה היא פרסומת ולא הנוף עצמו". ואכן, כך זה נראה עם התפאורה הנוצצת של מיכאל קרמנקו, התאורה הבוהקת של אבי יונה בואנו (במבי) והתלבושות הצבעוניות של מגאלי גרברון – יפה, זוהר, מרשים אבל בדרכו - מנותק מהנוף, הטבעי והאנושי, שציירו וייל וברכט.
"מהגוני" (צילום: יוסי צבקר)
ניצן כותב עוד כי "אני יכול לזהות במהגוני לא רק את לאס וגאס המנצנצת במדבר ומפתה בכל פינה וממוסחרת, אלא אם תרצו גם את עיר האוהלים שלנו של הקיץ האחרון". זה יפה להגיד את זה אבל ההחלטה לשוב ולהעלות את האופרה לא נולדה בראשית הקיץ שעבר, על כל המשתמע מכך, ואפילו לא מתוך התבוננות אל מה שקורה במדינה בשנה האחרונה.
גם ההפקה איננה עושה זאת כפי שהיא מתחזה לעשות באמצעות שלטי המפגינים התלויים והמרמזים בתמונת הסיום. לפני שלושה חודשים היה אפשר אולי לצפות להפגנה קטנה בחוץ עם המסר המקומי האמיתי. או אז גם היינו מבינים עד כמה הרחיקה נדוד האופרה של וייל וברכט בהפקה הנוצצת של ניצן בפנים.
ידו של ניצן, שרביטו של שטרן
אין בדברים אלה כדי להכחיש את העובדה שתהיה הכוונה אשר תהיה, ניצן העמיד הפקה מרשימה, כמעט של כל הגורמים שנטלו בה חלק. ידו ניכרת בכל תכסיס, כל תעלול וכל רעיון חזותי – לטוב ולרע - החל בהחלטה להביא למדבר את שלושת הגנגסטרים הנמלטים במכונית הוורודה מ"שיקוי אהבה" שהוא ביים לפני שנים רבות.
"מהגוני" (צילום: יוסי צבקר)
במערכה הראשונה הכוונות עדיין לא יוצרות את השלם ויש תחושה שזה לא עובד (פה ושם גם מערכת המיקרופונים שהודבקה ללחיים של הזמרים אינה עובדת) אבל במערכה השנייה התמונה זוכה להארה בכל מה שנוגע לסיפורו של ג'ים מאהוני האנטי-גיבור במשחקו ובזמרתו הנהדרת של הטנור וולפגאנג שוואנינגר. הוא, יחד עם גיא מנהיים הנהדר כחברו הגרגן ג'ק, ולדימיר בראון הנפלא כחברו המתאגרף ג'ו, ונח בריגר המצוין כביל, החבר הבוגדני, הם היחידים שמעניקים לדמויותיהם נפח של ממש.
יש במהלך האופרה קטעי וידאו טובים של שי בונדר, אם כי צילום תנועת ההוריקן כפי שהוא מוקרן מוטעה כאשר מדובר בתנועתו מעל יבשה. נקודת התורפה הגדולה של ההפקה הזאת היא הכוריאוגרפיה של חאבייר דה פרוטוס, שנראתה שייכת לאופרה אחרת, ואפילו הפריעה לתמונת דואט האהבה ה"קלאסי-רומנטי" של ג'ים וג'ני.
"מהגוני" (צילום: יוסי צבקר)
בדואט הזה, ובפזמונים של "ירח אלבמה" – הלהיט הגדול של האופרה הזאת - הזכירה לנו נעמי נדלמן את הקול העשיר שחווינו בעבר בהופעותיה כאן ב"רוזנקוואליר" וב"פאוסט". טובים היו גם ג'וליאן טובי כגנגסטר מוזס פי שלוש, וויסנטה אומבואנה כגנגסטר פאטי.
אבל המאסטרו האמיתי של הערב הוא מנהלה המוזיקלי של האופרה הישראלית דייוויד שטרן שניצח על הביצוע המוזיקלי ביד רמה ובטוחה, בשליטה מוחלטת בכל סגנון. התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון נכנעה בהתלהבות לשרביטו ולחיוניות שלו, ויחד הם עשו בדיוק את מה שברכט ביקש ומה שוייל נתן.
"מהגוני" (צילום: יוסי צבקר)
בסופו של דבר, כך או כך, “עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" שבה להיות נקודת ציון בחיי האופרה הישראלית החדשה.
15/01/2012
:תאריך יצירה
|