הצגת פרינג` חדשה בתיאטרון תמונע הפגישה את צבי גורן עם דרמת חיים של מצוקת נערים שמגיעים ברגע מפתיע אחד למבחן הבגרות שלהם.
משחק מסוכן
געגועים לימי הנעורים הנפלאים הם מטבע שחוק. מחזות וסרטי קולנוע, סיפורים ורומנים מטפלים בהם ועדיין נדמה כי הנושא רחוק ממיצויו. אולי משום שבכל דור ודור, בכל שכבה חברתית, בכל עם וארץ, יש נתונים אחרים, משתנים, שמעניקים לנוסטלגיית הנעורים את מעמדה כמעיין המתגבר.
איציק ג`ולי, אחד השמות הבולטים במתחמי הפרינג`, הוא המחזאי והבמאי של "סימנים מלידה" והוא מביא אל המחזה הזה נתח חיים שהוא מכיר מקרוב, כפי שמציינים בדף התוכנייה – סיפורם של שני צעירים משכונת מצוקה חברים קרובים המתפקדים כאב ובנו, כאדון ומשרתו, ואפילו כאוהבים (בעיקר בנפש, אך גם במחוות גוף סחבקיות), שביום האחרון לפני גיוסו של אחד מהם עוברים מבחן בגרות שתוצאותיו מפתיעות אותם.
השניים אוהבים לשחק במשחק מסוכן – אחד מהם נשכב על הכביש, בהמתנה למכונית שנהגה אולי לא יבחין בו, בעוד חברו משקיף מהצד ואמור לזעוק "הצילו" ברגע הנכון, ואז שניהם נמלטים ומסתתרים במבנה מוזנח, שם גם מסתיר הבכיר בהם מעטפות הגראס שהוא מסייע להפצתם.
ערב גיוסו של אחד מהם, האדון שבצמד. המשחק מקבל תפנית לא צפויה: הנהג הקרבן החליט לרדוף אחריהם, ולאחר חילופי מהלומות מאבד את הכרתו ונכבל. האירוע הלא מתוכנן משמש כבסיס להתחשבנות בין שני הנערים, המייצגת את נקודת השבר בין נעורים לבגרות, בין יציאה מהמסגרת הכאוטית לבין חכמת הרחוב המשוחררת ממוסרות.
כאשר הנהג מתעורר מעלפונו, העימות המתפתח בינו לבין השניים הופך להיות אבן בוחן לו עצמו – לנוסטלגיית הנעורים האבודים שלו, שהגראס הוא כאן הסמל שלה – ולשני הצעירים. המשותף לשלושה הוא הצורך להתגבר על הפחד. כל אחד והפחד שלו, נושא המשמש כאן כפראפראזה על "כל אדם והאמת שלו". פחד הוא האמת האולטימטיבית שלהם. הפחד זה מזה, ומעצמם. והפחד מחבר ביניהם.
בימוי מלא תנופה
המחזה אינו אחיד ברמתו. הדיאלוגים מצוינים - שפתם אותנטית והם מאפיינים היטב את צורת הביטוי הייחודית של כל אחד מהשלושה. לעומת זאת המחזה אינו מספק מענה על מהות המצוקה החברתית שברקע. זו אמורה כנראה להיות ברורה מאליה מתוקף זהותם של שני הצעירים המזרחיים, ועובדת היותו של קרבנם אשכנזי. גם אין מענה על תהיות המתעוררות במהלכו – החל בעצם קיומו ומהותו של ה"משחק", וכלה בכמה מהמהלכים המתרחשים בו.
אבל ג`ולי הבמאי מחפה על החסר במחזה בבימוי מלא תנופה של ההצגה, ובעיצוב מדוקדק של שלוש הדמויות, ובעיקר ביצירת ההבדלים בין שני הנערים, תוך הטעמה ברורה של המפריד ביניהם לבין המחבר אותם, אפילו אם רק ברמז דק.
זאב שמשוני, הוותיק בשלושה, משחק מעט מדי בתיאטרון וחסרים אצלנו שחקנים ברמתו שיכולים להיות כל כך טבעיים וכל כך מדויקים במשחקם כפי שהוא עושה זאת כאן, בתפקיד הנהג.
אריה שריקי הוא הצעיר ה"בכיר" על סף גיוסו. הוא בעל נוכחות מחשמלת, אמין מאוד ברגע הכוחנות, חשדן ופחדן שיודע להתעשת, יודע לבטא את יחסו האוהב באמת, ורגיש עד דמעות כאשר הדברים מתגלגלים כסכין חדה לעברו.
תבור מנצור מצליח לתת לתפקיד הנער ה"זוטר" עוצמה בימתית מיוחדת. הוא חי את חוכמת הרחוב של הנער בכל גופו, בעיניו, בהילוכו ובדיבורו, ומשלים בנוכחותו התוססת את זו של חברו, במחזה ובהצגה. במידה רבה, דווקא הוא במשחקו, נושא עמו איזו "נחמה" לכאב ולפחד שיש בהצגה הזאת.
את חלל הבמה של תמונע ואת התאורה עיצבה תמר אור בפשטות נכונה, ואיסר שולמן השלים עם מוזיקה המחלחלת ברקע של ההצגה הטובה הזאת.
04/04/2005
:תאריך יצירה
|