מהתעללות להתחדשות

ההתחלה לא הבטיחה גן של שושנים, גם לא חורש קסום כפי שרמזה קבלת הפנים מחוץ לתאטרון הערבי-עברי. ברוכים הבאים לטקס ט"ו בשבט מחתרתי, אמרו נשים מעוטרות בזרים, ולבושות בחגיגיות, שהציעו פירות יבשים לקהל שהמתין עד שיושלמו הסבת אולם המבואה של התאטרון לקברט עם שולחנות וכיוונם פנסי התאורה, ויימסרו ההנחיות הקפדניות לאורחים: תעמדו בטור, תשירו, תשתלו, בבקשה היכנסו ובזהירות עם השולחנות.
 
זה לא משהו שמחמם את הלב בערב גשום וקר. גם לא ממש ברור איך וכיצד הפכה פנינה רינצלר חוויות אישיות למעשה אמנות שהוא ביזארי בעצם הבחירה בו. הסברים יינתנו, למי שעדיין יבקשו לקבלם. בסוף האירוע, אחרי כחמישים דקות.
 
אני מודה כי בדרך כלשהי מצאתי את עצמי במהלך האירוע מתגונן מפני מה שרינצלר הטיחה בי ובקהל. גם כשיצאתי עדיין לא נקלטה בי התודעה כי למרות הסתייגות זו או אחרת שעלתה בי במהלך הדברים היא, יחד עם הבמאית נטלי תורג'מן, הצליחה לעשות את מה שביקשה ולחדור עמוק לתוכי. רק בשעת לילה מאוחרת אף יותר החלה להתגבש בי ההערכה הרבה למה שהיא עושה.
 
כפי שכבר נרמז אני בוחר להתייחס אל ההצגה הזאת כאל אירוע שיש בו שפע של כישרון שמנסה, ואפילו מצליח, לתאר מסכת של התעללות, הרס עצמי, והתבגרות מול לעיני הקהל, עד לרגע שבו נראה כי ההתבוננות העצמית הנוקבת מוליכה את הקרבן אל ההתחדשות, ואפילו אל הסליחה. כל מי שנזכרו בדרך זו או אחרת שוב ושוב בלוויית הקללה "יימח שמו" (או שמה, או שמם) שבו והוזכרו בסיום בלעדיה.
 
המקוללים הם בני המשפחה. אב, אם, אחים, דודים, דודות. הם היוצרים את העץ המצויר על הגיגית שבתוכה יושבת רינצלר כילדה ששמה רינת, ועל השולחנות שסביב להם יושב הקהל. המקוללים הם אלה שנגעו, והיכו וגררו את הילדה אל מעמקים שהיא איננה חוסכת את ייצוגם "האמנותי". גם כשהיא עוברת בייסורים מזמרת השקדיה והנטיעות המסורתית אל הבוץ, אל זלילת הגזרים הפאליים המוגזמת, ואל ההקאות ואל הזוהר של זמרת-קברט.

 
יש לרינצלר סיפור מכאיב לספר, והיא עושה זאת למרות שה"מחזה" שלה שנבנה מחומרים אישיים, מבוזר, מיטשטש, ובורח מהמילים הקשות אל המחוות, בוטות דווקא ברגעי ההומור, אל השתיקה הנועזת שלה ואל השירים החצופים לכאורה. ובעיקר אל העיניים הגדולות שלה שמדברות בלי הפסקה, שמביטות בקהל כמאשימות או כמתחננות, והיא מפעילה את הקהל, גם אם  חלקית ובצורה סמלית.