מחזה אינטימי של יסמינה רזה מעמיד על סדר היום את מבחנן ההדדי של אמנות ושל נאמנות אישית זו במראה של זו
משולש יחסים כרכבת דוהרת
בדחנות ידועה על שנינותם של ילדים מספרת על כיתת גן שבה הילדים נקראים לצייר כד או בית או סוס, ואחד הילדים מותיר את גיליון הנייר שלו נקי או אולי עם כמה קווים שבורים בשוליים. הגננת שואלת אותו איפה הכד או הבית או הסוס, והילד עונה בפשטות כי הכד נשבר, הסוס עשה מה שעשה והוחזר לאורווה, ושלג כבד ירד ומכסה את הבית.
אינני יודע אם הבדחנות הזאת הייתה מוכרת ליסמינה רזה, המחזאית הצרפתייה-יהודייה (מחברת "אלוהי הקטל" שזכה לגרסה קולנועית מיוחדת), כאשר כתבה לפני 15 שנים את המחזה "אמנות", אחרי שחבר טוב שלה קנה ציור לבן בסכום גבוה מאוד. החבר היה גם הראשון לקרוא את המחזה שכתבה. למרבה הפלא, הם נשארו חברים טובים.
הפלא של האמנות ואף יותר מזה הפלא של החברות, שאליהם מכוונים הדברים, הם למעשה מה שמניע את "אמנות" העולה עתה בתאטרון חיפה, בתרגום של נסים אלוני, בבימויו של נתן דטנר, עם תפאורה של אבי שכוי, תלבושות של אורן דר, תאורה של חני ורדי, וברקע מוזיקה של רן בגנו.
הכל מתחיל כאשר סרז' רוכש ב-200 אלף פרנקים ציור די גדול שכל כולו רקע לבן, ובהתבוננות מקרוב ניתן להבחין בכמה קוים לבנים אלכסוניים שנמתחו עליו. לבן בלי תוספות. הוא מתגאה ברכישה ומזמין את חבריו הקרובים ביותר, פרנק ואיוון לצפות ביצירה, כל אחד בנפרד. מארק שמגדיר את הציור כחרא. איוון מוצא, כמנהגו, את הדרך לנוע בין הטיפות, בשם החברות בת 15 השנים.
צילום: ז'ראר אלון
מכאן מתפתחת מערכת היחסים של המשולש הזה כרכבת דוהרת על פסי האמנות והנאמנות. הדיון נע ונד מפס לפס, כשכל טיעון אמנותי או נגדו מוליך להאשמות אישיות, היעלבויות והעלבות. הדיאלוגים קולחים, שופעי הומור בריא בדרך כלל, ומולידים דיאלוגים נוקבים ומכאיבים וחוזר חלילה.
מבעד לעיסוק הזניח למדי באמנות עצמה, עולה במחזה נושא היחס לאמנות: כמשקף פערים, אינטלקטואליים מובהקים או חברתיים-אופנתיים בין מי שרואים עצמם שוחרי אמנות ומוכנים לקבל את החדש; ואת ההגדרות הסוגתיות המתחלפות יחד אתו, לבין אלה שהערך "אמנות" מקובע אצלם כמו הערך "קלאסי".
הדיון הזה משליך, משקף, ובעיקר מעלה על פני השטח את ערכי החברות והנאמנות בין חברים. עד היכן מותר לפגוע בחבר, באמונתו, כבודו וישרתו, אפילו במשפחתו, ועד כמה מותר להרחיק בעלבון. ובתווך, עד כמה אתה עלול להיפגע בעצמך כאשר אתה מנסה לתווך, לחבר, לפשר ולפייס את חבריך הניצים בלי הרף, שמוצאים בך שק חבטות נוח ולעתים משותף לתסכוליהם.
הישג כפול לנתן דטנר
זהו, אפוא, מחזה מילולי מאוד שתובע מהבמאי והשחקנים להחיות אותן בטבעיות ותוך כדי כך לעצב דמויות שאינן "מדברות טקסט" ועוברות לעמוד הבא, אלא ממלאות את המילים, את המשפטים והמונולוגים בעולמן הפרטי, האישי, האנושי. ואת זה עושה מצוין נתן דטנר כבמאי שמצליח להניע בקלילות נכונה, לכוון בחיוניות ולנווט בדייקנות את התנועה הרגשית שמעצבת את הדיון התאורטי או הבין-אישי.
דטנר מצוין גם במשחקו כמארק שמנסה לכפר על תגובתו הראשונית, אך מוצא עצמו עולה ויורד על נדנדה טעונה ברגישויות, ברגשות אשמה, בהתגוננות, אל מול האשמתו בהתנשאות (שאותה כמובן יטיח בסרז') או בבורות. לפרקים הוא מתממזר, לרגעים הוא שור נוגח, ובחלק האחרון והמכריע, לפני הסוף הנראה כבלתי נמנע הוא נרגש ומרגש בכאב, המחלץ ממנו את התשובה הנכונה לחידה שהוצבה לפניו בתחילת המחזה.
צילום: ז'ראר אלון
אוהד קנולר כסרז' הוא בן הזוג האידאלי למאבק המתנהל בינו לבין מארק של דטנר. הוא רגיש ופגיע כשהוא מתגונן, והוא גם יודע לשלוף פגיונות קטנים – לא כמתגונן אלא כתוקף חסר רחמים. או אז קנולר מתעלה, וכשהוא מתעלל במארק או באיוון הוא חד מאוד,
וחיציו מורעלים.
בתווך, נורמן עיסא המבריק כאיוון, החבר השלישי, האחר, שכמו נקלע לעניין בטעות, כאמצעי שסרז' ומארק משתמשים בו לנגח זה את זה. איוון עתיד להתחתן, ראשו באירוע ששני חבריו אמורים להיות הנחמה היחידה שלו במהלכו, והוא חייב לשמור על החיבור ביניהם בכל מחיר. בעיקר כשאמו החורגת ואמה החורגת של כלתו מציקות לו ביחס למה שייכתב על ההזמנה לחתונה. או אז עיסא גונב את ההצגה מחבריו ומהמחזה וענייניו, ויוצר מונולוג דוהר ללא הפוגה, עמוס פרטים ופרטי פרטים, שמזכה אותו, כראוי לו, בתשואות נלהבות הקהל.
בסיכומו של דבר, “אמנות" היא פנינה מלבבת כמחזה וכהצגה, ונרשמת כהישג חדש לנתן דטנר ולתאטרון חיפה.
02/02/2012
:תאריך יצירה
|