כל אדם והטייקון שלו
 
הסיוט של כלאדם הוא כנראה שהחיים יעברו על פניו ולא ירגישו בקיומו. משום כך הוא ייאחז בהזדמנות הראשונה להטביע את חותם ההצלחה, תהיה אשר תהיה, על מסכת חייו. הנרפים יגלו מהר מאוד שהעסק גדול עליהם. החזקים יגלו, ואולי לאט יותר ובסבלנות, שהם יכולים להיות טובים יותר ממוריהם.
 
זאת בתמצית מהותו של "מקסי ואני", המחזה החדש של הלל מיטלפונקט העולה עתה בבימויו בתאטרון בית ליסין. אבל התיאור זה ממעיט ממה שהמחזה מציע לקהל, שרואה מדי יום בכותרות שמות חדשים של טייקונים שעשו את הדרך למעלה, ולא תמיד – אם בכלל – בניקיון כפיים.
 
עלילת המחזה מספרת על אלכס, צעיר לא-כלומניק שהתייתם מהוריו כשהיה בן שנתיים וגדל במתחם התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, אצל סבתו שהיא אולי הקומוניסטית האחרונה באזור. הוא גדל וייף, ואף הציל חיי חבר במהלך השרות הצבאי. הוא גם התחתן עם שחקנית מערוץ הילדים שמככבת שם שנים בתפקיד ארנבת. הוא נע ונד בין עבודות לעת-מצוא, לא משהו, היא חוברת אל עכבר-סרטים שחולם לעשות סרט.
 
ואז, אלת המזל עשתה ביקור נימוסין ואלכס התקבל לעבודה משרדית אנונימית בקומה ה-17 של מגדל הנושא את השם "מקסילנד" על שמו של מייסדו האגדי מקסי, השוכן בקומה ה-26. שלושה חודשים של עבודות שרות עוברים עד שהזאב הטייקון מציע ללבלר היפיוף לעלות תשע קומות נוספות מדי בוקר ולהיות עוזרו האישי. 
 

שלומי טפיארו ויגאל נאור, "מקסי ואני" (צילום: דניאל קמינסקי)

מדהים. בלי ספק, אך כפי שהטייקון הפיקח מסביר, זה לא ככה סתם. הוא עשה תחקיר. הוא יודע על אלכס הכל, והוא רואה בעיניו את חיית הטרף. כשמקסי אומר את זה, וכשאלכס הנדהם וגם נפעם מחליט לקבל את ההצעה שניהם אינם יודעים עד היכן יתגלגלו היחסים ביניהם.
 
מקסי הוא אשף המילים היפות, החוכמה העממית, והאמונה כי הכסף הוא החומר שממנו מפיקים זהב. הוא יודע לרפד את אלכס בחנופה, וזה עובד מצוין. שלוש שנים יעברו עד שאלכס יבין לאיזו מלכודת נכנס. או הוא גם מגלה את היער המפלצתי האורב לטייקונים – המצפון.
 
רומן קצר עם בתו של מקסי מסייע לו לגלות כי מכר בזול את נשמתו לאביה, וכי אותו תחקיר שמקסי עשה עליו לא נולד כי הוא מצא חן בעיניו סתם כך, אלא כמי שייעודו בעסק ומשימתו, בבוא הרגע הנכון, תהיה לפנות עבורו את המכשול הניצב בדרך אל הגשמת חלומו הטייקוני הגדול. 
 

 מרים זוהר ושלומי טפיארו, "מקסי ואני" (צילום: דניאל קמינסקי)

השאלה הגדולה של המחזה היא אם המצפון חזק דיו כדי לעצור את דרכו של אלכס אל הפסגה הזוהרת או שרק יראה אותה מלמטה ואליה לא יגיע. הפתרון של הלל מיטלפונקט לחידה הזאת הוא שהופך את “מקסי ואני”, מהטובים בקורפוס המחזות הגדול שיצר עד כה, לאמירה משמעותית, אולי גם מטרידה, החורגת מתיאור סאטירי של הישראלי המצליח.   
 
לא עוצרים באדום
 
מיטלפונקט, ממש כמו מקסי שלו, הוא אשף הדיאלוגים ובמחזה הזה אין רגע דל, אין משפט סתמי. יש מבנה סמוי מהעין, וגם אם פה ושם הוא אינו מרחיב, הכיוון שלו מדויק מאוד. הוא יודע לאן הוא חותר ואף יודע כיצד להטעות את קהלו בעניינים שוליים לכאורה, כך שלא ירגיש איך הוא מוליך אותו אל היעד שלו.
 
גם כבמאי הוא יודע לעשות את זה, ומוליך את ההצגה על פי אותו העיקרון – לא עוצרים באדום. לפיכך מקסי במשחקו הגרגנטואני של יגאל נאור הוא הטייקון הכי מקסים שאפשר לתאר. נאור מעצב בקלילות את הזאב הכי מתוק, הכי אנושי ותמים שהייתם רוצים לפגוש ביער, ואנחנו מאמינים לו, מזדהים אתו, וכמו אלכס מוכנים ליפול בחיקו עד טרף. 
 

שלומי טפיארו ונתי קלוגר, "מקסי ואני" (צילום: דניאל קמינסקי)

בחלקה הראשון של ההצגה שלומי טפיארו מגלם נכון את אלכס כלי-ריק שקיבל טרמפ מפתיע אל המיליונים. משחקו נקי, כמעט חפיפניקי. אבל בהמשך, מרגע שהוא נופל בפח השני של המחזה – האהבה – ואחר כך כשהמצפון מתעורר, טפיארו מעביר הילוך ומשחקו מקבל עומק ועוצמה שקטה.
 
נתי קלוגר-רוזנברג יעילה כאשתו של אלכס, אבישי מילשטיין משעשע כחברה הקולנועי ובעיקר כמאהבה לעת מצוא, מיכל קירזון טובה בתפקיד המזכירה השולטת במקסי, וטל-יה יהלומי-לוי טובה בתפקיד הבת שמאירה את חייו ואת מצפונו של אלכס.
 
ומעל כולם (והם לא ייפגעו מכך) זוהרת, מצחיקה ונוגעת ללב מרים זוהר בתפקיד הסבתא הקומוניסטית, שמגלה כי העולם של אתמול לא היה בדיוק עולם החלומות.
 
במבי פרידמן עיצב תפאורת היי-טק מרשימה, אולה שבצ'וב עיצבה תלבושות ראויות, אורי וידיסלבסקי כתב מוזיקה קולנועית, ואורי מורג עיצב תאורה נקייה ואפקטיבית.
 
בסיכומו של דבר "מקסי ואני" הוא עוד נדבך בקיר הזיכרון לחברה הישראלית לדורותיה ולאגפיה שהלל מיטלפונקט בונה אותו בעקביות, מחזה אחר מחזה. לפעמים זה כואב, לעתים מצחיק, ובדרך כלל, כמו הפעם, גם קולע למטרה.

רכישת כרטיסים