עיבוד הרומן בעל המבנה המקורי על השואה לאופרה משמעותית צלח בידי אלה מילך-שריף ונאווה סמל והותיר את צבי גורן נרגש מחוויית היצירה ומחוויית הזיכרון גם יחד.
להתריע מפני השכחה וההשכחה
לפני שלוש שנים כתבה נאווה סמל את "צחוק של עכברוש", שהוא רומן מקורי מאוד, בתוכנו ובמבנה שלו. יש בו עדות על אחת מאותן חוויות מצמררות שעברו כמה ניצולים שעברו את השואה כילדים והם נושאים עמם בגופם ובנפשם את מה שבלתי אפשרי לספר. הזיכרון לא נמחק, אך הם בולמים אותו. הדור השני, והדור השלישי בעקבותיו, מצטיירים לא אחת כארכיאולוגים המחפשים אחר סיפור תולדות האדם.
יש בספר אסופת שירים קצרים, מצמררים, ויש בו חיזיון עתידני, המתרחש אי-שם, בסוף המאה ה-21, כאשר סוכנת-זיכרון שותלת באחד מעמיתיה את הזיכרון האישי והקולקטיבי, לפני שיימחק כליל. סמל מציבה את עצמה באותה נקודת זמן כנביאה המתריעה מפני ההשכחה והשיכחה גם יחד.
אלה מילך-שריף קראה את הרומן ועוד לפני שסיימה היא הבינה כי מדובר בחומר שראוי לעבדו ליצירה מוזיקלית. היא כבר התנסתה במהלך דומה כאשר כתבה את יצירתה "ואולי השמים ריקים" על פי יומניו של אביה מתקופת השואה, המתארים אירועים כואבים של ייסורי ההצלה וההישרדות שלו. מילך-שריף החליטה לעבד את הרומן לאופרה, שכנעה את סמל שזה אפשרי וביחד הן כתבו את הליברית.
שלושה מעגלי זמן
עלילת הרומן והאופרה מספרת על ילדה יהודייה שהוריה מפקידים אותה בידי משפחת איכרים בכפר קטן בפולין, כדי שיחביאו אותה עד תום המלחמה. האיכרים משליכים את הילדה לבור תפוחי אדמה, שם שוכן גם עכברוש שאותו היא מכנה "סְטַש", עד הראייה היחיד לכך שבן האכרים אונס אותה בלילות. לאחר שנה באפילת הבור מוסרים אותה האיכרים לכומר הקתולי של הכפר, כדי שיהרוג אותה וינקום את נקמת צליבתו של ישו. הכומר מחליט להסתיר את הילדה בכנסייה, ומחזיר אותה אט אט לחיים, ואל עולמה היהודי.
את סיפור הניצול וההצלה אנו שומעים בשלושה מעגלי זמן. הראשון מביניהם הוא זמן ההתרחשות של האירועים, המעגל השני מתקיים שישים שנה אחר כך, כשהילדה ההיא כבר סבתא בתל-אביב, והיא מנסה להעביר את סיפור האימה לנכדתה. המעגל השלישי הוא זה שמתרחש בסוף המאה ה-21, כאשר נעשה המאמץ האחרון לשמר את הזיכרון. המעגל השלישי הזה הוא גם סיפור המסגרת של האופרה כולה.
מילך-שריף כתבה מוזיקה עתירת-מבע לליברית הצלול מאוד שכתבה יחד עם נאווה סמל. לכל אחד מהמעגלים יש את המאפיינים שלו, מלודיים או ריתמיים, ובתזמור עשיר מאוד היא מצליחה לתת ביטוי מוזיקלי עשיר וברור לספרה של סמל. המלחינה הצליחה לאפיין במוזיקה את כל אחת מהדמויות, ועשתה שימוש במקהלת מורן כמבטאת את מחשבותיה ורגשותיה של הילדה שבבור. כל דמות וכל תמונה נמסכים אל תוך מרקם בעל איכות המיוחדת, כחוליות בשרשרת מוזיקלית שלמה ורציפה.
המוזיקה מגיעה לשיאיה כאשר שריף משלבת בדמיון רב את המוזיקה הדתית הכנסייתית עם המוזיקה ה"אחרת" בת זמננו, או זו המייצגת את העתיד. מעת לעת מבליחים מתוך התזמור מוטיבים יהודיים מוכרים, אך מבלי לגלוש לסנטימנטליות או לנוסטלגיה מתקתקה.
בלי להזניח את הפרטים הקטנים
הביצוע של היצירה המקורית הזאת נמסר לתזמורת הקאמרית הישראלית תחת שרביטיהם של המנצח הצעיר אורי לשמן, והבמאי הוותיק עודד קוטלר, שזו עבודת הבימוי הראשונה שלו בתחום האופרה. ביחד הם יוצרים חוויה בימתית מוזיקלית אחת, כאשר מצד ימין של הבמה יושבת התזמורת, ומהעבר השני ממוקמת זירת המשחק והזמרה.
את שני העברים אלה מחברת התפאורה היפה שעיצב אדריאן ווקס, שגם עיצב את התלבושות. התפאורה משתמשת היטב ברעיון המעגלים – ברקע שעליו מוקרנים סרטונים אטמוספריים, תרתי משמע, ובבור שבו מתרחש סיפורה של הילדה, ובתווך המעגל המרכזי, שבו מתרחש המפגש בין הסבתא והנכדה. את אלה הבליטה יפה התאורה שקרן גרנק עיצבה ברגישות ובהתאמה מלאה לרוח היצירה כולה.
עודד קוטלר ביים את הסולנים, ואת בנות מקהלת "מורן" בפשטות נקייה מאפקטים זולים. הוא התרכז במיצוי ההגד הבימתי באמצעות הרמז הדק, זה של התנועה האילמת של הילדה, של המבטים של הסבתא והנכדה, ושל התערבותם של סוכנת-הזיכרון העתידנית ושותפה-בעל-כורחו שיישא את הזיכרון הלאה כלפיד. ובעיקר, קוטלר נתן למוזיקה להוליך את העלילה ואת ביטוייה הבימתיים.
צוות הסולנים הגיש כמה ביצועים מרשימים מאוד, ובראשם הסופרן עינת ארונשטיין בתפקיד הילדה, זמר הבס-בריטון אלכסיי קנונייקוף בתפקיד הכומר, זמרת המצו סופרן בבת מרום בתפקיד הסבתא, וזמרת הסופרן מאי ישראלי בתפקיד סוכנת-הזיכרון. ארבעתם יצרו דמויות בעלות נוכחות בימתית חזקה, ומבחינה מוזיקלית חברו לאנסמבל הומוגני מאוד יחד עם קלייר מגנאדג`י (סופרן) בתפקיד הנכדה, יבגני מייז`חניץ (בריטון)בתפקיד הסוכן סטש, וענת עייני (מצו) וגבריאל לוונהיים (בס-בריטון), כזוג האיכרים.
אורי לשמן שלט היטב ברזי המוזיקה של שריף. הוא הפיק צלילים חזקים ועדינים, מרגשים ומסעירים מנגינתה המדויקת של התזמורת הקאמרית הישראלית, ומשירתם של הסולנים ושל מקהלת מורן בהדרכתה של נעמי פארן.
השמעת בכורה עולמית של יצירה מוזיקלית נמדדת לא במעט באמצעות הרושם השלם שהיא מותירה. אך ייאמר לזכותם של המלחינה אלה מילך-שריף והמנצח אורי לשמן – וכן לזכותם של כל השותפים בביצוע האופרה המיוחדת הזאת – שהם לא הזניחו את הפרטים הקטנים, אלה שהופכים את השלם ליצירה חיה מאוד.
לפרטים נוספים
10/04/2005
:תאריך יצירה
|