עידו ריקלין ואמיר קריאף חוגגים את מחזהו של ברכט הנושא עמו מסר למדענים, אמנים ושליטים
גלילאו כמראה של ברכט
"הוא שינה את התפיסה שלנו באשר לסדר והזכיר לנו את חשיבותו של האיזון בין מרדנות לחדשנות, אפילו ביחס לפרדיגמות המבוססות ביותר. הוא נאלץ להיאבק באמת מקובלת.” דברים אלה נאמרו על מדען שנאבק שנים רבות בלעג, בקנאה ובהתנגדות של מדענים חשובים וידועים, אך התמיד באמונתו ולא נסוג ממנה עד שנמצאה ההוכחה הראשונה, ובעקבותיה הוכחות רבות נוספות כי תורתו אמת.
400 שנים מפרידות בין גלילאו גליליי המדען שהיה ראוי לשמוע את הדברים האלה מפי נציגי הקהילה המדעית והדתית שבקרבה חי, ואשר קמה נגדו וכפתה עליו להתכחש לאמונתו ולהוכחותיו, לבין פרופ' דן שכטמן שזכה לקבל את פרס נובל לכימיה על תגליותיו, ואשר עליו נאמרו הדברים המצוטטים בטקס הענק הפרס בשטוקהולם לפני שלושה חודשים.
אבל לא פרסי נובל הטריים לפרופ' עדה יונת ולפרופ' דן שכטמן הם אלה שעוררו את הבמאי עידו ריקלין לתרגם, לעבד ולביים "גלילאו", מחזהו האקטואלי תמיד של ברטולד ברכט, שנוסחו הראשון נכתב ב-1938, וביטא את מחאתו על דיכוי היצירה והרוח בגרמניה הנאצית.
את ריקלין עוררה הטענה כי "האמנים אינם צריכים להביע את דעתם הפוליטית. תפקידם לעשות אמנות", שנשמעה במהלכו של הוויכוח הציבורי הסוער סביב סרובם של כמה מאנשי התאטרון הישראלי להופיע בהיכל התרבות של אריאל.
"גלילאו", צילום: אייל לנדסמן
בדרך לא דרך התפתח המחזה של ברכט להיות רב שכבות, ובשלוש גרסאותיו קיבל משמעויות נרחבות, אם כנגד הנאצים, אם כנגד הפצצה האטומית, אך גם כנבואה אישית למה שיקרה לו עצמו אחרי שישוב לברלין וייהנה ממנעמי החסות של שליטי מזרח גרמניה. הם התעלמו ממשמעויות נוקבות בכתיבתו, הוא התעלם ממעשיהם.
תחת לחץ הכנסייה הקתולית והאפיפיור התכחש גלילאו לגילוייו על השמש וגרמי השמים, אך ידע להבריח את האמת שלו ולקבוע כי בסופו של דבר והמאבק הארץ נוע תנוע סביב השמש. ועל כך המחזה.
למעשה, גלילאו הוא במידה רבה מראה אישית של ברכט, שהתכחש לאמת של השלטון הקומוניסטי והאפיפיור היושב בקרמלין במוסקבה, אך במחזותיו המוקדמים והמאוחרים ימצאו רבים את נצנוצי האמת שלו. ברכט מצייר את גלילאו כפי שהוא עצמו היה - נהנתן, שתלטן, דעתן (וגם "גנב" רעיונות) שאינו חס אף על הקרובים ביותר ללבו. אבל שניהם ראו עצמם שליחים לדבר האמת. זה בתאטרון וזה בניסיונותיו המדעיים.
"גלילאו" (צילום: אייל לנדסמן)
קרנבל של כישרונות
כך גם עידו ריקלין, שבחר במפגש הדמיוני בין שני אלה כדי להביע את דעתו כי אמנות התאטרון קיימת כדי שהקהל יראה "יצירה שחוקרת את הקיום האנושי, שמטילה ספק, מעלה שאלות ומגרה למחשבה.” וזה בהחלט מעשה פוליטי, לשיטתו, לאמת שלו ולציפייה שלנו מאנשי רוח ויוצרים.
לשם כך, ובבחירה הזאת עשה ריקלין במידה רבה צעד חדש בקריירה שלו שמסיבות לא מובנות לא זכתה בשנים האחרונות לגיבוי של התאטרונים הגדולים, למרות שהביוגרפיה שלו כוללת כמה הצלחות נכבדות בהבימה ובקאמרי, ובגרמניה.
למרבה המזל נפתחו בפניו שערי תאטרון הספריה ברמת גן ובה העלה שתי הצגות ייחודיות בסוגת תאטרון-סיפור: “אובססיה" בעקבות ספרו של ז'ול ורן "מסביב לעולם בשמונים יום" ואחריה "פנטזיה" מסיפורי אלף לילה ולילה. עבודתו עם אנסמבל של שחקנים צעירים הביאה אותו גם אל תאטרון באר שבע כדי ליצור את הצלחתו הגדולה, אף בסוגת תאטרון-סיפור "הרוזן ממונטה כריסטו" שזיכתה אותו ואת התאטרון בפרסי התאטרון אשתקד.
עתה, אך שלא כבשלוש הפקות האלה ריקלין מחבר בין שפת התאטרון שלו לבין מחזה כתוב הנודע באיכותו ובמהות המסר הרוחני הגדול שלו. התוצאה היא, אגב קיצורים ראויים לרוח הזמן והסוגה הזאת גם יחד, תמונה בימתית סוחפת הבנויה על מרכזיות דמותו של גלילאו (כשמש או כאמת) לעומת כל מה שסובב אותו (הדת, השלטון, הדחייה).
על הבמה הפתוחה של תאטרון באר שבע, בסיועה של התפאורה המצוינת של טליה אוטולנגי שמשתמשת היטב במוטיב המפות העתיקות, הוא הצליח להדק את המחזה ולדייק את טיעוניו של ברכט הנמסרים מפי גלילאו. מרכיב מרכזי בעיצוב הבמה שייך הפעם גם למעצבת התאורה עדי שימרוני שהפקידה פנסים וזרקורים בידי השחקנים, כך שקרני האור שהם מכוונים – גם אל הקהל – הם גם סמל וגם אמצעי בימתי להמחשת הניסיון להגיע אל חקר האמת.
"גלילאו" (צילום: אייל לנדסמן)
ההצגה נעה כמטוטלת בלי לעצור, בליווי המוזיקה של דורי פרנס, התנועה של גיל אלון, שירים, בהדרכתה של דוקי עצמון, ובעיקר עם גלריית התלבושות התקופתיות המרתקות שעיצבה נטע הקר. קרנבל שופע של רעיונות וכישרונות – של הבימוי ושל המשחק.
במרכז, באנרגיה כובשת, ברגישות ובממזריות וכמעט בלי לעצור ובלי להיעלם מהבמה מתחוללת התנועה הגדולה של אמיר קריאף כגלילאו. ברגעים רבים נראה כי המחזה נכתב עבורו ועבור יכולתו לגלם מצבים כרוח שטות וכקינה כואבת גם יחד. הוא הציר המניע והוא התנועה סביב לו, ומרתק לראות איך הוא מצליח לבטא בקולו ובגופו את חלוף השנים, את הכניעה המבישה, ואת הממזריות הכבושה של האיש שידע כי האמת – לא פחות מכדור הארץ – נוע תנוע.
סביבו ואתו אנסמבל נפלא של שחקנים שכל אחד מהם מגלם מצוין שורה של תפקידים, מרכזיים (שיצוינו להלן) וגם אפיזודיים: אדוה עדני כסוכנת ביתו של גלילאו, תום חגי כאנדריאה, בנה ותלמידו, יונית טובי כבתו וירג'יניה, רודיה קוזלובסקי כקרדינל-האינקויזיטור, יוסי צברי בשבע הברקות, גיא אלון כקרדינל ברבריני שאחר כך הוא האפיפיור, ירמי רייך כלודוביקו, ארוסה של וירג'יניה, ואורן כהן, כנזיר הצעיר פולגאנציו המגלה נאמנות למדע.
בדברי התודה שפרופ' דן שכטמן נשא לאחר קבלת פרס נובל הוא אמר בין השאר: "מחובתנו כמדענים לקדם את החינוך, את המחשבה הרציונלית ואת הסובלנות. בעולם האמיתי הפוליטיקאים מחליטים עבורנו, אבל עלינו להשגיח עליהם כל העת.” זהו המסר של ההצגה המצוינת הזאת, לקהל ובעיקר למדענים ולאנשי הרוח והיצירה ישראלית. זו השליחות הפוליטית, המעשית והמוסרית שעליהם לקיים.