הייבוא החדש של האופרה הישראלית הגיע מזלצבורג אבל לצבי גורן נראה שכמה דברים נשארו שם במחסן, כולל בימוי, מוזיקה וחדוות יצירה.
מנכר ולא בנוסח ברכט
עשרים שנה חיכינו שהאופרה הישראלית תעלה על בימתה את האופרה היחידה שכתב לודוויג ואן בטהובן. והנה, באמצע העונה החגיגית, זה בא. אבל מה שבא, אפילו שמען השולח הוא פסטיבל זלצבורג, הוא רק צל חיוור של האופרה המיוחדת הזאת על נצחון האהבה והנאמנות במאבק על חרות האדם.
בטהובן לא היה נביא. הוא לא ידע שבמאה העשרים תגיע הבוגדנות הפוליטית לשיאיה, ואפילו לא שיער עד כמה תתפתח שיטת השלטון הטוטליטרית. משום כך יש משהו נאיבי ב"פידליו" שלו, ולא כל מה שמתרחש באופרה הזאת תקף לימינו.
משום כך, וכדי לעדכן את היצירה למושגים הקרובים לזמננו, יש צורך בראייה פוליטית מובהקת, חדה וברורה של מה שהבמאי והמעצבים של הבמה והתלבושות מתכוונים אליו. להלביש דמויות משכבר בסמוקינג זה לא עדכון רציני. לבנות במה היי-טקית מרשימה זה אולי אפקטיבי, אבל זה מנכר. ולא בנוסח ברכט.
כמה מהפתרונות הבימתיים גבלו בנלעגות, שהבולטים בהם הייתה המרת שלשלאות הברזל שבהן כבול פלורסטן, לוחם החופש, בכתונת כפייה צהובה שזנבה הארוך מאפשר לו לנוע בחופשיות כאילו לא מדובר באסיר שמתארים את מצבו כסופני. ועוד יותר מגוחכת הייתה התפשטותו של פידליו מבגדי הנער (סמוקינג, שלייקעס ועניבה!) וחשיפת את השמלה הנראית ככתונת לילה משוכללת שהסתיר מתתחתיהם כל הזמן. ועל נעלי הלכה האדומות המבריקות של בת הסוהר חבל לבזבז את הזמן.
ואין טעם להכביר מילים על גרבי הניילון שכיסו את פני עשרות זמרי מקהלת הפילהרמוניה, בתפקיד האסירים, שגם לקחו להם את הנעליים לפני ההתחלה, כאילו מדובר באסירים חדשים ולא בכאלה שנמקים כבר שנים במרתפים עבשים.
תעתיק ויזואלי חיוור לדיסק
ביצוע עדכני של סיפור הצלתו של מורד על ידי אשתו, המגיעה אל כלאו בתחפושת של גבר צעיר, איננו יכול להישאר כל כך נטול אמירה חברתית או פוליטית, או מיוצג בסמלים ריקים.
גם הוצאת כל הדיאלוגים (למעט אחד לקראת הסוף) איננה עוזרת למבנה הדרמטי אלא להפך. ביצוע בימתי של אופרה איננו יכול להיות תעתיק ויזואלי (חיוור כשלעצמו) לדיסק של אריות, דואטים, רביעיות וקטעי מקהלה.
ייתכן שכל זה היה בטל בשישים אם הצד המוזיקלי היה מחפה על הכשל הבימתי. אבל זה לא קרה. לא שהתזמורת והמנצח והזמרים לא מקצועיים, חלילה. אבל הכל היה צעקני, נטול רוח חיים, ומהוקצע עד שיממון.
ואולי הסימן המובהק לכל זה היא ההחלטה שלא לנגן את הפתיחה "ליאונורה מס` 3", לא לפני המערכה השנייה ולא במעבר מתמונת הכלא לתמונת הסיום. הפתיחה הזאת פשוט לא הייתה נדבקת להפקה הזאת ולביצועה שכלא את המוזיקה של בטהובן בכתונת כפייה.
לפרטים נוספים
11/04/2005
:תאריך יצירה
|