"קומדיה של טעויות" (תמונת יח"צ)

וזה כבר נוגע במלאכת המחצ'בת של הבמאי משה קפטן, שאני מוקיר את יכולותיו
(“כנר על הגג", להזכירכם), שבאי-מחשבת הפך לקרנבל של חוסר טעם את הסיפור הפשוט על שני זוגות של תאומים שהופרדו באסון ומוצאים זה את זה, תוך סדרת-טעויות. סיפור שיש בו גם שכבות רומנטיות, מסרים על יחסי בעלים ונשים ועוד.
 
האיכות חמקה מהבמה
 
זה מפתיע במיוחד אחרי שקוראים כי בראיון עמו המופיע בתכנייה העשירה של רבקה משולח, הוא מציין כי "מצא עצמו מיטלטל בין הסערה המוטרפת שהטעות הבסיסית מחוללת, ובין התהום העמוקה שנפערת בפני הדמויות כשהן מתעמתות עם האמת".לא סערה ולא תהום, וגם לא, בבימויו, וכהגדרתו, "סיפור נוגע ללב".
 
כן, אני שב ומודה – נפלתי בפח עד שהבנתי מה עוללו לשקספיר, ומתוך אמפטיה עמומה ניסיתי לפענח את מה ששמעתי ומה שראיתי במושגים של איכות. ולמעט התפאורה של רות דר, התלבושות (חוץ מאחת) של מוני מודניק והתאורה של עמיר ברנר, והשימוש  שעשה שמוליק נויפלד במוזיקה יוונית פוליקרית-מוכרת (ללא קרדיט), הגעתי למסקנה שהאיכות אכן חמקה מהבמה כלעומת שבאה. 

"קומדיה של טעויות" (תמונת יח"צ)

והיא נדמתה כבאה עם הרעיון ה"שקספירי" לכאורה, לתת לעניין גם מסגרת של מספר-שהוא-במאי-מפיק-שחקן. לעניין הזה גייסו את עודד תאומי, שנראה כנהנה מהתפקיד המביך שרקחו לו וגם תרם לו קצת מעטו שלו. אבל, “מקורי" ככל שהדבר היה, הוא נותר מחוץ למתחם האיכות שתאומי אמון עליו בכל מה שנוגע לשקספיר.
 
וכך גם עלה בגורלם של שחקנים מצוינים – דן שפירא ויפתח אופיר, עידו מוסרי ויניב ביטון, כשני זוגות התאומים הזהים, מיכל ברנשטיין וטל בלנקשטיין, איה גרניט-שבא ורונה לי שמעון, אלי גורנשטיין וגילת אנקורי, נדב אסולין, אבי טרמין וזיו קלייר, ליאור זוהר, ערן מור, דניאל סליצר וצפריר אלבז - שהשתדלו מאוד, גם אם בדרך כלל בהגזמה פראית, לתת מהות לכל השתטות.
 
אז אם חשקה נפשכם בשקספיר אותנטי, חכו לקיץ כשהקאמרי יתעשת עם "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי".