יצירתו של רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית מצטיינת בכוריאוגרפיה נקייה מקישוטי במה
מלחמה על החיים ומשמעותם
ההשראה ליצירה היפה של רמי באר מוצגת בדף התכנייה המלווה את ההופעה של להקת המחול הקיבוצית ומאירה מראש – אף יותר משבדיעבד – את החומר הנפשי שאליו הוא יצר את הכוריאוגרפיה שיש בה מרקמים של תנועה גדולה, סוחפת של הלהקה, ומשקעים של תנועה אינטימית, מרתקת בביצועים של יחידים וזוגות.
אותה השראה היא קטע מתוך "הלא יאמן פשוט ישנו" שיר מאת ישראל אלירז, שהיה ראוי אולי להביאו כאן במלואו כי כן התמונה הנחזית בדברים כשלעצמה היא מין מחול, אף כי מילולי. מתוכו אצטט רק את השורות האחרונות בקטע: “כדי להיות לידנו היש צריך מלים / וכדי שנהיה לידו עלינו למחק אותן, ואין לקצר / את הדרך בין שתי התנועות.”
ואכן, באר בחר הפעם לוותר על כל מה שהאריך בעבר את המרחק בין התנועות שכתב ללהקתו, והותיר את רקדניו חשופים במעגל הגדול של יצירתו, במעגל הנרקד מפעם לפעם על הבמה, ובמעגלים הנפשיים של הזירה הגדולה, הריקה מתפאורה, אך שופעת תאורה ובראשה ירח צהוב, עגול, שיש בו אזכור מעניין לאותה לוּנָה המלווה את שירי הרומנסרו הספרדי של לורקה.
המעגל הזה שיוצר באר הופך לזירה סגורה ובהמשך לדימוי הירח לעתים נולדה בי התחושה שלפנינו זירת-שוורים שמתחוללת בה מלחמה על חיים, על משמעותם, ועל היכולת לפרוץ החוצה, לשבור מוסכמות, לחסל התנגדות, ולהיטהר. ואולי זו הזירה החברתית, של הכאן והעכשיו המעיקים, ואפילו ייתכן שזו זירת הזהות העצמית שבאה עת להיפתח מתוכה.
"אמבכלל", צילום: אורי נבו
שפת התנועה של באר כשהיא חשופה כל כך כמו שזה קורה הפעם מראה התפתחות מעניינת של מבנים ורעיונות תנועתיים, שיש בהם ליריות לצד דרמטיות, ושימוש מושכל בשפות תנועה מנוגדות עם הרבה "קרבות מגע" בנוסח אמנויות הלחימה.
מראה מקום ונוף
בעיקר הוא מצליח עם קבוצת הבנים – למרות הנטייה החוזרת להלביש אותם בחצאיות המתעופפות – או המסוגננות יותר לקראת הסוף – שעיצב מאור צבר.
קטעי הקבוצה של ששת אלה, וקטעי הסולו המצוינים או הדואט היפהפה בחלק הראשון – היו מרוויחים הון-איכות והיו מרוויחים עוצמה ומהות אם באר היה מוותר על ההתקשטות היפה כשלעצמה, וחושף את הגוף הרוקד במלואו ולא מסתפק בחשיפה החלקית של המחצית העליונה (הטורסו).
אצל קבוצת הבנות מיטיב באר לעצב תנועה עזת מבע בקטעי הסולו מהפתיחה המרשימה עד הסולו האחרון שהיה ראוי להיות סופה של היצירה. גם המפגשים הקטועים בין קבוצת הבנים לרקדנית יחידה, בתמונה שיש בה הרמז חזק וטוב ל"פולחן האביב", ובאנסמבלים הקטנים, יוצרים מהלך רגשי העובר מהבמה בקו התנועה הישר הקצר ביותר.
"אמבכלל", צילום: אורי נבו
התאורה, האמצעי העיצובי האופייני ליצירותיו של באר, הופכת ב"אמבכלל" לאמירה תנועתית מובנית לתוך הכוריאוגרפיה. היא מראת-מקום, היא נופים, היא רגשות. היא משתקפת בתנועה – כמעט רוקדת בעצמה - לא פחות משהיא יוצרת לרקדנים את המסגרת החיצונית שבתוכה הם נעים. וכך גם פסקול מוזיקה עשיר שבאר ואלכס קלוד ערכו היטב מעשר יצירות שונות, מותאמות או מנוגדות לתנועה.
בסיכומו של דבר "אמבכלל" היא יצירה יפה, שמאתגרת נכון את הרקדנים ואת הקהל.
23/02/2012
:תאריך יצירה
|