הסם ועונשו
 
רדאיה גראנטי (hridaya granthi) הוא ביטוי סנסקריטי שמשמעותו "קשר בלב", המייצג את הרעיון שה"אני" הוא "גופו של האני". הקשר ביניהם הוא כאותו "קשר שטוח" במחנאות – שקל מאוד לקשור אותו, ואי אפשר להתירו אותו בכוח, במשיכה, אלא רק בפרימה, בעדינות, שתוצאתה היא בנוסח הביטוי מתהילים ט”ז "חבלים נפלו לי בנעימים", על מכלול פרשנויותיו של ביטוי זה במקורותינו.
 
המונח הסנסקריטי הוא זה שניצב בפתחו של המחזה "קשר בלב" של המחזאי האנגלי דייוויד אלדריג' המוכר כמי שהתקין גרסה בימתית של "החגיגה" (FESTEN), סרטה הכואב של קבוצת דוגמה הדנית. המחזה הועלה בהצלחה רבה לפני כארבע שנים בהפקה משותפת של הבימה והקאמרי.
 
הקשר בין שני המחזות הוא מקרי, אך בחינה מדוקדקת תגלה כי המונח הזה "קשר בלב" מחבר ביניהם, אם כי בנסיבות שונות לחלוטין. במחזה המקורי שלו מתאר אלדרידג' משפחת נשים מהמעמד הבינוני. ברברה, האם, היא אלכוהוליסטית-מתונה, ושתי בנותיה. האחת והקרובה ללבה היא לוסי, כוכבת אהובה בתכנית לילדים בטלוויזיה הבריטית, והאחרת, המתנכרת, היא אנג'לה, עורכת-דין.
 
המחזה מתאר את הידרדרותה של לוסי להתמכרות בסמים קשים, לאחר שפוטרה מעבודתה, בשקט, כאשר נתפסה מעשנת הרואין בחדר ההלבשה. היא מאבדת שליטה, אך בהדרגה, ותוך כדי כך שהיא עוברת התנסויות קשות מנשוא – שהמחזה מתאר בעוצמה שהיא לעתים קשה לא פחות – ומהלכי גמילה, היא מבינה שעליה להתיר את הקשר בלב החונק אותה. 
 

        "קשר בלב" (צילום: אייל לנדסמן)

הקשר הזה, כפי שאלדרידג' מיטיב לתארו, מצביע לא רק על מצבה הנפשי של לוסי, אלא גם על חלקן של האם המחפה, ואף מסייעת בדרכה כדי לשמור אצלה את לוסי, ושל האחות הכלואה בתוך תחושות הקיפוח והקנאה שדוחפות אף יותר את לוסי לזרועות "התומכות" של האם.
 
בפקחות דרמטית אלדרידג' שומר את המפתח לקשר הכפול לחלקו האחרון של המחזה, וכך יוצר קודם כל תמונה קשה שמכורים לסמים ובני משפחותיהם יזהו אותה מעולמם. העובדה שהוא מתאר דמויות מהמעמד הבינוני, ולא מהשכבות החלשות באוכלוסיה, מעצימה את העניין ואת המסרים שלו.
 
הצגה חשובה, בימוי שקוף

אלדרידג' כתב את המחזה – שבכורתו העולמית הייתה לפני שנה בתאטרון אלמאידה בלונדון – עבור השחקנית שכיכבה בתפקיד של לוסי, ואני מעז לחשוב שגם כדי שנוכל להתוודע אל לירית מאש-בטיש הנפלאה המגלמת בעוצמה נפשית ופיזית את תפקיד הזה בהצגת תאטרון הספריה, העולה בנוסח עברי מאוד של עידו ריקלין, שמבלי לגלוש מאפשר לראות את המתרחש כאילו הוא כאן, אצלנו.
 
אתי רזניק ביימה את ההצגה בלי לחמוק מרגעיו הקשים ביותר של המחזה, ובלי לעדן את דמויותיהן של לוסי, אנג'לה ואמן. הייתי מגדיר את הבימוי במילה "שקוף" – כי כן מבעד להתרחשויות המוחצנות, בולטות אותן מערכות נפשיות פנימיות, ובעיקר כאשר הנפשות מנסות לנתק את ה"אני" שלהן מההוויה היומיומית, שגרתית של קיומן, לטוב או לרע.
 
רעיון מעניין כשלעצמו בהצגה הזאת קשור בעיצוב הבמה באולם אהוד מנור. אבי שכוי עיצב תפאורה לבנה שכל חפציה, קישוטיה, כסאותיה צבועים אדום לוהט. בכך הוא ורזניק העתיקו את רמת ההתרחשות הריאליסטית אל המישור הסמלי של הקשר הבל-יינתק בכוח, שהוא  קשר-דם, שימשיך ויתקיים גם אחרי היטהרות פיזית ונפשית. אפי שושני צבע במוזיקה נכונה שנמסכת לתוך עורקי העלילה, אפרת מירב עיצבה תלבושות טבעיות לדמויות, ופרננדו מאירחייקר עיצב תאורה טובה.


        "קשר בלב" (צילום: אייל לנדסמן)
 
אבל כל אלה – מחזאי, מתרגם, במאית ומעצבים – לא היו מצליחים במלאכתם בלי הצוות הקטן שמחזיק על כתפיו את ההצגה החשובה הזאת. בראשם כאמור, ובהדגשה חוזרת לירית מאש-בטיש (בוגרת בית צבי, 1997) שיוצרת דמות מדהימה של לוסי, הן ברגעי השפל התהומי הנפשי וגם הפיזי שאליו היא נופלת, הן ברגעי ההכרה במצבה הנואש, והן ברגעי המאבק שלה בעצמה ובסובב אותה כדי להתיר את הקשרים שלה ואלה הכובלים אותה. משחקה כובש את הלב, מזעזע, מרגש ויוצר חוויה לצופים.
 
לצדה, במשחק מעודן, כמעט מרחף, עירית גדרון (בוגרת אוניברסיטת תל-אביב) בתפקיד הקשה לא פחות של האם ברברה. גדרון מצליחה לעצב את הנתק האמיתי שלה משתי בנותיה, גם כשהיא שבה ומבקשת לשמר את זיקתה. במשחקה היא מצליחה לעצב את אותה אשמה, את אותה אחריות משתתפת במצבה של לוסי.
 
באותה מידה, גם אם מכיוון שונה, מצליחה ליטל שמש (בוגרת בית צבי, 2005) לגלם מצוין את שותפותה-תרומתה של האחות אנג'לה לנפילתה של לוסי, ואחר כך לקימומה. וכך גם יעל ברנפלד (בוגרת בית צבי, 1986) שמצאה את הטון האנושי המיוחד בתפקיד מרינה, מנהלת המוסד לגמילה, המתייצבת לצדה של לוסי במאבקה להתרת הקשר. 
 

         "קשר בלב" (צילום: אייל לנדסמן)

ואחרון בצוות המצוין הזה הוא גיל וינברג (בוגר בית צבי, 2002) שגונב את ההצגה בווירטואוזיות של הומור דק בסדרת אפיזודות שבהן הוא מגלם ששה גברים החודרים לעולמה של לוסי, מי לסייע, מי לנצל, מי בכוח ומי בצביעות, מי בקרירות ומי באמפטיה  לבבית כנה.
 
בסיכום ראוי לברך את תאטרון הספריה שמיהר לייבא את המחזה הזה, שנה אחרי הבכורה העולמית שלו, ומגיש הצגה חשובה ומטלטלת, שאני מקווה כי תשוב ותועלה גם אחרי סבב ההצגות הנוכחי.