סיפור המעשה כבר נודע ברבים: חשקה נפשו של מיכאל גורביץ' להיכנס עם שחקני להקת החאן הירושלמי להיכלי "המשתה" של אפלטון, אך הקירות שביניהם התכנסו הקרואים נסדקו, ומן הים הסמוך באו ועלו גלים-גלים של רעיונות אחרים, שהסעירו את המשתתפים בניסוי. סיעור מוחין של תיאטרון שמבקש להגיד משהו אישי, יחידאי, הוליד הצגה חדשה לגמרי, שהרחיקה מאוד מהמקור האפלטוני.
בתוכנייה היפה יש חומר מרתק המעורר מחשבות רבות על התוצאה. האם היא הכרחית כדי לפענח בדיעבד את סוד המחזה, שיותר מכל הוא כתב חידה, או שהצופה אמור להיות בעצמו חוקר פרטי שיפתור אותו? השאלה הזו נותרת פתוחה.
ביומיים שעברו מצאתי את עצמי מתחבט, מיטלטל על גלי החלום של גורביץ', שיש בו מטען כבד מאוד של תרבות עשירה שנספגת מילדות – כפי שאוזני הבחינו פה ושם ובעיקר כפי שעיני קראו אחר-כך. מצאתי את עצמי תוהה ביני לביני אם עלילת המחזה, על כל האסוציאציות שהוא מעורר, אמנם הצליחה לגעת בנימי הרגש שלי, להותיר בי משקע של חוויה כלשהי.
כי אם צריך עלילה – זו כמעט נעלמה. בתחילתה מגיעה אל משרדו של חוקר פרטי אשה שנעורה מחלום שבו בעלה הרוקח נעלם חמישה ימים קודם לכן, כשהוא הולך בעקבותיו של נער ששערו רטוב. היא מגלה כי החלום היה למציאות: בנם שקוע בתרדמה. יש ים ויש גלים שמהם ואליהם יבואו התמונות באלבום שהחוקר פותח.
הוא יגלה את הבעל במקרה – ויש כמה וכמה צירופי מקרים – אך לא יפענח את סיבת היעלמותו. במקום זה הוא ינסה לפענח את חידת עצמו. וכך מתאדה העלילה עד שנותר ממנה רק שלד, והיא הופכת להיות היגדים פיוטיים ולא כל-כך אופטימיים על מהות האדם, על זהותו, על חלומותיו, על הקשריו, על תכליתו.
"חוקר פרטי", צילום: גדי דגון
ניסיון אמיץ של תיאטרון אישי
אז כן, אפשר לזהות בתמונת הנער השב ומגיח ונעלם את "מוות בוונציה" של תומס מאן. וכן, אני זוכר איך פגעו בי בנעורי חִצי שירתו של ריינר מריה רילקה ונותרו בי משפטים כמו "מי אין לו בית לא יבנהו עוד... בודד יהי נשאר", וכך אני מבין את שירו של החוקר הפרטי, "מי שנעזב/ פעם/ ייעזב תמיד/ ומי שנבגד/ ייבגד/ מי שננטש פעם/ יינטש תמיד/ מי שכאב יכאב/ כי אין מרפא".
אבל זה אינו העניין. כי ככל שיש משמעות לאלה, וגם ל"שר היער" של שוברט, וגם לצליליו החדשים והמלטפים של הפסנתר של יוני רכטר בשירים שהלחין להצגה הזאת, ובקטעים קצרים המלווים אותה – כל אלה בסופו של דבר אינם מסייעים להתרגש ולהתפעם כפי שהייתי רוצה בכל לבי ומאודי כשאני בא להצגות של גורביץ'.
סבטלנה ברגר עיצבה תפאורה לא פשוטה, "עתיקה" למראה, שמאפשרת לרוני כהן להפיק תאורה קוסמת של אור וחושך, של חלום ומציאות. יהודית אהרון עיצבה תלבושות מרשימות – מפיג'מה ועד שמלות הוט-קוטור, ושרון שטרק (שאני מתגעגע אליה כשחקנית) הניעה את חבריה לתנועה יפה להפליא.
"חוקר פרטי", צילום: גדי דגון
והם, החברים-השחקנים, אחד-אחד טובים, ואין זה מפתיע כשמבינים שבחודשי העבודה הרבים גם הם תרמו את חלקם למחזה. ניר רון, נוקשה מעט כחוקר הפרטי, האלטר-אגו של המחבר, שוקע בחלומות משלו; אריאל וולף מצוין כמיכאל, הנער ששקע בתרדמה, ומרגש יחד עם תמר אלקן כחברתו תמרה.
עירית פשטן מרשימה כגברת ויצמן, אמו של מיכאל המחפשת את בעלה, שאותו מגלם ארז שפריר, שיודע ליצור דמות במחוות קטנות, במלים בודדות; כרמית מסילתי-קפלן עניינית כבטין, מזכירתו של החוקר, ש"מארחת" בחדרה את ידידה לאון (יהויכין פרידלנדר נהדר במיני-תפקיד); אורית גל כאחותה מינה, העובדת בבית-המרקחת של ויצמן; יואב היימן מצחיק כמלצר ויואב בבלי מסקרן כנער עם השיער הרטוב, שמתפקד כגרסה מקורית גם של שר היער וגם של החלילן מהמלין.
"חוקר פרטי" צילום: גדי דגון
בסיכומו של דבר, למרות תהיות וסייגים, אי-אפשר שלא להעריך את האתגר שגורביץ' מציב כניסיון אמיץ מאוד לעשות תיאטרון אישי שאיננו נאחז בשולי מציאות של תקשורת ושלטון והון וצדק וכיבוש וכל מה שממרר את חיינו. ואי-אפשר שלא להעריך את ההתגייסות והנאמנות של שותפיו ליצירה הזאת ואת תוצאתה.