אנסמבל הרצליה מעלה את מחזהו המרגש והנוקב של דוד לוין על התחנה המרכזית הישנה בת"א
פואמה על שכונה אבודה
את המחזה של דוד לוין כדאי לקרוא בשתי דרכים. שתיהן מוליכות אל הצגה אחת, שנוסעת בשתיהן כאילו היו שני פסים מקבילים של מסילה המובילה אל התחנה האחרונה. תחנה יפה ובוהקת, לבנה כחול אשר על שפת הים, כחול שהובטח לאברם לפני שהקב"ה הפך אותו לאברהם, שאנו ממתינים עד בוש למימוש ההבטחה שניתנה לו.
הדרך האחת היא להיזכר שדוד לוין הוא גם משורר, ו"אברם" שלו הוא פואמה על שכונת ילדותו, בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב, שבתיה מספרים סיפורים אנושיים של פעם, שהם סיפורים אנושיים של עכשיו ושל תמיד. פואמה שבאה להשלים את מה שדוד לוין כתב בשירו "זה הזמן" ("שירים 9", הוצאת הקיבוץ-המאוחד):
"זה הזמן לכתוב על אבי ואמי שבאו לפלשתינה למצוא את אושרם/ אבי ואמי שהתגעגעו כל הימים למקום בו היו ואליו לא הִגיעו […] אבי ואמי שמתו/ אלף מיתות בעל כורחם. אבי ואמי שדאגות פרנסה/ היו כל הימים לחמם. אבי ואמי שדבר לא מדבר/ עוד אל לבם. אבי ואמי שניסו בכל כוחם ומאודם./ גם אם אמתח מלים עד להיקרע, לא יעלה בידִי".
הדרך האחרת היא לזכור שדוד לוין הוא מחזאי הבקי ברזי הדרמטורגיה, ואת הסיפור שלו על השכונה כתב לפני שנתיים, אחרי ביקור "נוסטלגי" שם, כמחזה שכל תמונה בו היא בית על סף הריסה, למען חזון אורבני מבית חולדאי, ועדיין חיים בו בני-אדם בלי מזל אבל עם כבוד, כדברי אברם, וברחובות הצרים סובבים שיכורים, מובטלים, זונות וילדים המחפשים את ארגז החול לשחק בו את ילדותם.
יש עלילה למחזה, יותר מאחת, למעשה, וכולן נפגשות בדמותו של אברם, במישרין או בעקיפין. לאברם יש בת ושמה רחל, רוכלת פיצ'פקעס, ויש לה מחזר – דוד, שהוא פקח עירוני המטפל באמו הזקנה, שרה. שניהם בשנות ה-30 לחייהם. שניהם רוצים אהבה, אך אינם יכולים לממש זאת ביחד. שניהם בעלי נשמה רגישה ושניהם נקלעים למצבים אלימים: רחל בחברתו של יאיר, ההוזה עצמו מול מצלמות כאלוף אגרוף, שבעל חובו ומושא תיעובו הוא מנגשה האתיופי. דוד, לעומת זאת, מוצא לו קורבן בדמותו של הפועל ההונגרי ינדור, שיש לו תעודות וגם כסף וגם תשוקה אל הזונה יעל, שמחדר עבודתה, מעבר לקיר, עולים הקולות והחבטות של תשוקות מתממשות.
מקור: אנסמבל תיאטרון הרצליה
ומפעם לפעם, בין חיזורים אבודים, בין תגרות ללא תכלית, הולך סובב לו המשורר של השכונה, יוליס, שהיה שחקן, שעדיין חי את המלט, שעדיין משגר את אופליה למנזר ועדיין נשבע שאיש לא אהב אותה כמוהו.
וכשכל האופציות וכל המסרים הדרמטיים והקומיים, הגרוטסקיים והמכאיבים, מגיעים אל מיצוים, נשמע קולו של אברם נושא קינה על המקום הזה, שהוא "רק בשביל תחנה מרכזית, לבוא ולנסוע מכאן, לא בשביל אנשים לגור".
זבנג בפנים
העלילה של לוין, בבימויו של עודד קוטלר, מתגלגלת על בימתו המוגדלת של בית אנסמבל הרצליה. יש בה פיוט ויש בה דרמה, ואלה מרכיבים את מה שמותר לכנות בהתרגשות שלאחר מעשה בשתי מלים: זבנג בפנים.
את השכונה של לוין וקוטלר, על כוכיה, דמויותיה וגווניה, עיצבה פרידה קלפהולץ-אברהמי, עם עין טובה לאור ולחושך של הדמויות ובתלבושות שיש בהן עבר שדהה. את אלה השלימה מצוין התאורה שעיצב רוני כהן, החושפת שריטות ופצעים.
ידו של קוטלר היטיבה במיוחד לפסל את הדמויות החיות, אחת-אחת, ולהציב אותן כבגלריה שהצופה מוזמן לעבור בין חדריה, המובילים תמיד אל המרכז שבו יושב על כורסתו אברם, שגבי עמרני מפיח בו את הרוח הגדולה של הציפור החגה מעל החורבות. ושם גם באה ויוצאת לאה קמחזי, במשחק רגיש ופגיע כבתו רחל, המוצאת דרך לא דרך למלא בה את הגוף הריק מאהבה.
דוד, המחזר-המקווה, מגולם בחיוניות מרגשת בידי יואב הייט, הנפלא גם כשהוא מתעקש לאהוב, גם כשהוא מוציא את תסכוליו בחיק אמו, המתוסכלת אף יותר, בעיצובה הנוגע ללב של רחל דובסון, או ברחוב, כשהוא שב ונתקל בינדור ההונגרי, שאיצ'ו אביטל חי אותו בכל ניע ומחווה המלאים תום חולף.
מקור: אנסמבל תיאטרון הרצליה
אלי מנשה מביא אנרגיה וכוח לדמותו של יאיר, עלוב חיים שרק באגרופיו נחמתו, וכנגדו שי פרדו, זקוף, ישיר וגא כמנגשה הישראלי-אתיופי, שמבעל חוב הופך לשק חבטות גזעניות, כמוהו כינדור, הפועל הזר שנתפס על חם כשהוא מחזר אחרי יעל הזונה, שגם לה חלומות ואכזבות, בעיצובה המדויק של נעמי פרומוביץ'-פנקס.
וכדי שלא נשכח שהחיים הם גם תיאטרון, מגיח אלינו מפינתו ומתרדמתו השחקן הנשכח יוליס של דובלה גליקמן, הווירטואוז הנפלא, שיודע את סוד הדמעה המבצבצת מבעד לעיניים הצוחקות, ולהפך.
ואז, כשנדמה שכבר נאמר הכל, לוין וקוטלר חותמים את ההצגה בתמונה מרגשת שבה הם אומרים לנו משהו כואב על מקום שעשה צחוק מהתקווה, עיקם את החיים, ועשה מהחלומות אבק.
01/03/2012
:תאריך יצירה
|