ניסוי וטעייה לטווח ארוך
 
לא קל ליוצרים צעירים לפרוץ את המחסום הניצב בדרכם בכל פינה כמעט של מרכז התרבות והיצירה המסועף של תל אביב. יכולים ללמד על כך רבים שהתנסו כעצמאיים, אחרים שנאבקים כמוסדות מוכרים, בעיר עצמה או בערים הסמוכות לה. קל וחומר כאשר מדובר במה שמוגדר אצלנו כ"פריפריה", גם כאשר היוצרים הפועלים שם זוכים לתמיכה נדיבה.
 
מרכז כזה מיוחד כשלעצמו הוא "מעבדת תרבות דימונה", שהוקם בסיועם הנדיב של מפעל הפיס והעירייה, ואף זכה אחרי שלוש שנים לחנוך את בית התאטרון שבו הוא פועל, בניהולה האמנותי של נועה רבן-קנולר, עם שחקנים ויוצרים שכמוה בחרו לקבוע את מקום מושבם בעיר.
 
השבוע הועלו בתל אביב שלוש הפקות, מתוך החמש שנוצרו שם עד כה, המציגות עשייה מגוונת ובחירה שיש בה טעמים של ניסוי וטעייה.  

הראשונה היא"ילד הכרובית" שקנולר-רבן עיבדה למחזה מספרו של יהונתן גפן, עם עיצוב במה ותלבושות מרשימים של רקפת לוי, ומוזיקה שכתב ומבצע אופיר נהרי.נהרי הוא גם היוצר והמבצע של המופע השני- הצגת-יחיד על ליצן "אַפאֶחָדבְּשׁוּמָקוֹם".  ההצגה האחרונה, הוותיקה יותר, היא "שלג ויער"על פי פואמה של אורי צבי גרינברג.   

הישג תפעולי ואמנותי

"ילד הכרובית" היא הצגה מהנה, אך תובעת המשך טיפול דרמטורגי שיגבש את מהלכיה המתארים מסע-זיכרון אל הילדות המאושרת, לכאורה או באמת, בכפר קטן שבמרכזו העץ הגדול. עיצוב הבמה והתלבושות המרשים הופקד בידיה של רקפת לוי שעיצבה בתחכום את העץ באמצעות עשרות כיסאות ושרפרפים - מקצתם כבסיס ומרביתם כצמרת גדולה התלויה מעל. 

 
"ילד הכרובית" (תמונת יח"צ)

"אַפאֶחָדבְּשׁוּמָקוֹם"הוא ניסיון מעניין מאוד של נהרי, בתנועה שיש בה מרכיבי בלט ופנטומימה, לתאר כיצד ליצן לבן מגלה שהוא בודד בעולם. גם כאן יש מקום לטיפול דרמטורגי שיעמיק את המהלך העלילתי ויאחד את המתרחש מעבר לדימוי המוחצן. כמו כן, יש לטפל בנושא הסאונד של ההצגה, בהפקתו של מתן ביטון. לטובת המוזיקה היפה של נהרי כדאי להחליש את עוצמת הסאונד, וגם להנמיך באוקטבה את הקול הילדותי שנהרי משמיע (שלא כמקובל במופע מסוג זה) לכל אורך המופע. 
 
התמונה העולה משתי ההפקות האלה בנוסף על זו של "שלג ויער", שמיד ארחיב עליה, היא של הישג, תפעולי ואמנותי, וגם של הבטחה שאותה יצטרכו אנשי המעבדה ותומכיהם לממש בשבע השנים הבאות, כפי שהבטיחה רבן-קנולר במפגש קצר עם הקהל. ואם לה יש נכונות ארוכת טווח כזאת – לנו חייבת להיות גם הערכה למה שנעשה עד כה וגם סבלנות ביחס למה שיבוא.
 
"שלג ויער" – פואמה נוקבת
 
המשורר אורי צבי גרינברג ניבא את השואה בשירו "באי במחתרת" שכתב באידיש ב-1922 והתפרסם ב"אלבטראס" הברלינאי.  השיר מתאר שני יהודים שסבורים כי הם היהודים היחידים שנותרו בעולם והם חיים כחפרפרות במעמקי האדמה. לימים, ב-1932, קרא אותו חיים נחמן ביאליק, הזדעזע, ופרסם אותו ב"מאזניים". כעבור יותר מעשרים שנה השיר פורסם בפתיחת ספר שיריו הגדול "רחובות הנהר" ונראה כחלק בלתי נפרד של שירת-הזעם  בעקבות השואה.
 
בספר זה, שבו אצ"ג עורך דין וחשבון נוקב עם האירועים שהוא עצמו ניצל מהם כשעקר מאירופה לכאן, בעוד בני משפחתו ועמו נספים, מופיעה גם הפואמה הדרמטית "הקבר ביער".
 
ארבעה פרקים לפואמה שבמרכזה ניצבת דמותו של איוון בן סטפן, גוי של שבת שקם על יהודי עירו, וחוגג את השמדתם וביזת רכושם, הורג במו ידיו, ורוח הנרצח רודפת אותו בחלומותיו. בפרק הרביעי מגיח אליו בנו של הנרצח, במעיל העוטה צלב קרס, הבא עם שאיפת-נקם, שאחריה ישים פעמים לירושלים. 
 

"אפאחדבשומקום" (תמונת יח"צ)

לפני כשבע שנים נתקל השחקן אוהד קנולר בשיר וחשד כי יש בו בסיס תאטרלי – אולי להצגת יחיד - בזכות המבנה המיוחד שלו, שיש בו גם מה שיכול להיחשב כהוראות במה ותמונה רביעית הכתובה כדיאלוג ואף מעבר לכך. לאחר כמה שנים שבהן נעדר מבמת התאטרון, ועם המעבר לדימונה, ביקש את עזרתו של מאור זגורי, המחזאי-במאי שכבש את הבמה התל-אביבית.
 
זגורי, אשר כעדותו "אין לי קשר משפחתי לשואה" -  שלא כמו קנולר שסביו נרצחו במהלכה - נלכד ברשת הדימויים והשפה המיוחדים של אצ”ג, והבין את הפוטנציאל הבימתי של הפואמה, אך הציע להתקין אותה לשני שחקנים – ולצד קנולר כאיוון הציב את דניאל סבג, שותפו מימי תלמודם בסמינר הקיבוצים, בתפקיד המשורר, שהוא גם היהודי הנרצח, וגם הבן הבא לנקום.
 
זגורי עיצב הצגה מרתקת בכפל הפרשנות הבימתית – הסמלית והישירה. זו הסמלית מסתייעת בשני טור שעיצבה תפאורה מרגשת כשלעצמה – קיר שעליו תלויים גרזן, מלקחיים, גביע קידוש, שופר – והסרתם ממנו מותירה את חותמם עליו. לצד הקיר ערמת בגדים המסמלת בפשטות את מה שהתרחש, את קברי האחים, את הפשטת היהודים לפני חיסולם בירי או בתאי הגזים. את אלה מעמיקה עוד יותר התאורה הדרמטית של דייויד דייויס.
 
מאור צבר עיצב את התלבושות, קונקרטיות וסמליות– שני השחקנים לבושים בגטקעס לבנים מזוהמים ומעליהם מעילים שחורים. על האחד ניכר סימנו של הטלאי הצהוב, את שרוולו של האחר חובק צלב קרס. בפרק השלישי, שבו היהודי מספר לגוי סיפור על רצח שהיה אי-פעם, מחליפים שני השחקנים את תפקידיהם ואת מעיליהם, והמשורר הופך לגוי והגוי ליהודי – וזגורי מטלטל את ההצגה באמירה דרמטית ערכית קשה כשלעצמה במשמעויותיה.
 
מירי לזר - אף היא שותפה מזוהה ביצירותיו של זגורי, כמו טור, צבר וסבג - ערכה את פסקול המוזיקה המעודן שמחלחל כפתותי שלג לתוך הטקסט המדויק של הפואמה, ואף סייעה בעיצוב התנועה.
 
התוצאה הבימתית היא הצגה שעוצמתה נובעת מתוך הבנה עמוקה של המצב האנושי הנורא שלתוכו נקלעים רוצח וקורבן, ושל תביעת הנקם שנולדת ממפגש כזה. וזגורי מצליח להגיע להישג מופלא של עיצוב השואה בתמציתה באמצעות השמירה המוקפדת על הריתמוס והמצלול של הפואמה מפי שתי הדמויות.
 
זהו גם ההישג המרגש של המשחק. אוהד קנולר חי בכל עיצובו, בקולו, בתנועתו בכל בגופו את איוון, שיכור הניצחון על היהדות, בעל הבית החדש של נכסיהם, קטנים כגדולים, ואת הביעותים המסויטים שלאחר מעשה. ברגעים רבים הוא הזכיר לי את משחקו וקולו רבי העוצמה של אהרון מסקין – חשוף, פראי, מהפנט.
 
לצדו הפעם שיחק מאור זגורי שמחליף מפעם לפעם את דניאל סבג (שאמש השתתף בהצגה אחרת של זגורי, “מישהו ימות בסוף", בהבימה). זגורי מציב דמות מעודנת, כפות ידיו מדברות, קולו נינוח יותר, כמעט מרגיע, כמשורר המייצג את הקרבן. אך הוא מתחשל במדויק בתמונה שבה הוא הופך להיות הגוי, ומעמיק לתהום-הכאב בביטוי שאיפת הנקם של התמונה החותמת.
 
שניהם – קנולר וזגורי – יחד עם שותפיהם מגישים בהצגת "שלג ויער" אתגר מרגש לצופה הישראלי.