הצגת הבימה מתארת בכלים של אמנות הבמה את המצוקה והעלבון של פליטים מאפריקה בישראל
תעודה בימתית מכאיבה
כאשר מנחם בגין, בהחלטה ראשונה בתקופת הכהונה הראשונה שלו כראש ממשלת ישראל פתח את שערי הארץ לקבוצה של פליטי הספינות מווייטנאם הוא לא העלה בדעתו שכעבור 35 שנים תהיה בישראל בעיית פליטים המעיקה על הממשל, על החברה ועל כ-37 אלף פליטים ממדינות אפריקה.
הבעיה, אם לנסות ולתמצת אותה – וזה אכזרי כשלעצמו – שהמצב שנוצר במהלך השנים הפך להיות בלתי נסבל בעיקר לפליטים שדרכם חסומה לכאן – כמבקשי מקלט מדיני, כלכלי, ואנושי או לשם – לארצות מוצאם שחרצו את דינם לעיוניים ולמוות.
שי פיטובסקי, שחר פנקס וקבוצת הצעירים של הבימה יצאו לדרך קשה ומסקרנת שתכליתה להביא מודעות לסבלם של הפליטים הנטושים בתוכנו, שהמילה "חיים" גדולה מדי על מצבם. ההצגה שהקימו מתוך אמפטיה, בזיקה ישירה אוטוביוגרפית והיסטורית לגורל העם היהודי לדורותיו, ובעקבות מפגשים ישירים עם הפליטים, היא תעודה בימתית מכאיבה.
הצד האחר של הבעיה נוגע לממשל הישראלי שאינו מצליח למצוא את הנאורות המעשית לטפל בנושא על כל מרכיביו, לחברה שאיננה יודעת איך לעכל את הנוכחות המסיבית הבלתי צפויה במשכנותיה.
"ארץ חדשה" (מקור: אתר תיאטרון הבימה)
עניין זה פותח את הצגה באמצעות מונולוג של ראש העיר אילת שהורכב מדבריו במסיבת עיתונאים ובוועדת הפנים של הכנסת, לפני כשנה. בדברים הנחרצים יש תיאור מכאיב של המפגש שנכפה על תושבי העיר עם אלפי הפליטים שהוברחו-הסתננו אליה ממצרים.
בהמשך בא תיאור בשלושה פרקים של מפגש בין פליט אחד לפקידי משרד הפנים, שנכתב בהשראת פרוטוקולים של ראיונות שערכו למבקשי המקלט, רישיונות עבודה ואישורי שהות זמנית. ובנוסף מושמע מונולוג של קבלן, שנכתב על בסיס עדויות של אנשים משכונת התקווה, ערד, חדרה ואילת. את המורכבות של נכונות לעזור, אטימות רגשית ונוקדנות ביורוקרטית משלימה דמותה האדישה של מרכזת מחסן בגדים, שנוצרה בהשראת עדות של פליט מאריתראה.
תעודית-אותנטית ככל שהתמונה הזאת נראית מנקודת מבטם של הפליטים, וככל שהיא מייצגת במידה מסוימת את המראה הישראלית לסבלם של הפליטים, אפשר לתהות על בחירה מסוימת של היוצרים להציג ישראל נלעגת – ככל שהדבר נוגע לפקידים הכלואים בעצמם במחדלי הממשלה והכנסת, או גזענית ואינטרסנטית ככל שזה נוגע לתושבים ולמעסיקים בניגוד לחוק, ואפילו ביחס למי שבכל זאת מתגייסים לסייע.
"ארץ חדשה" (מקור: אתר תיאטרון הבימה)
הקו הזה מיועד אמנם להדגיש את גזרת הגורל, הנדודים והייאוש של הפליטים ואת האטימות לסבלם שהם נתקלים בה, אך זו בחירה שמתעלמת מהביקורת העיקרית שצריך למתוח על הממשלה שאיננה ערוכה לקליטה אנושית ועניינית של הפליטים, נאחזת ב"פתרונות" של מחנות מעצר, ובחששות בטחוניים. חסרה גם התייחסות ביקורתית מהותית על אלה שמבריחים את הפליטים, מנצלים אותם, ונהנים מאוזלת יד הממשלה.
הצגה דרמטית מרגשת
עם זאת, ולהבדיל, ההצגה מצליחה לתאר בכלים של אמנות הבמה את המצוקה ואת העלבון של הפליטים ושל מצבם, בדרך החתחתים של הבריחה, ובדרך הממוקשת של ארץ המקלט שבחרו להגיע אליה.
ברמה הטקסטואלית פיטובסקי ופנקס הצליחו בעיקר בהחלטה להתמקד בשלושה סיפורים – של עלי אדם, המתקשה לקבל אישור שהייה, של המסע המרגש של נאדק, ושל מהלך התבגרותו של הילד הסודני עמנואל. כך נוצרת הצגה דרמטית מרגשת הנעה במהלך מורכב שעוצמתו נבנית שלב אחר שלב של נדודים אל הבלתי נודע ואל המובטח של ארץ חדשה.
"ארץ חדשה" (מקור: אתר תיאטרון הבימה)
השותפים הגדולים שלהם הם שחקני קבוצת הצעירים שפעלו תחת שרביט רעיונותיו הבימתיים של פיטובסקי כבמאי. הם מצוינים כמקהלה, בתנועה מצוינת שעיצבה שרון גל תוך ניצול כסאות, בימה נעה, ובגדים שמילאו את המסגרת המגודרת של בימת הבימרתף המשודרג – כל אלה בעיצובה הנבון של כנרת טופז, בתאורה עניינית של זיו וולושין ועם מוזיקה נוגעת של הילית רוזנטל.
והם התבלטו כיחידים בתפקידים שונים, ובעיקר בתפקידים ייחודיים: עודד אהרליך היה בוטה כקבלן הגזען והמנצל, נעמה ארמון הייתה נוגעת ללב כאמה של הילדה נאדק, שאת נדודיהן סיפרה-תיארה ברגישות לאה גלפשטיין, וכמוה הראל מוראד כעמנואל הילד מהכפר שמתבגר במדבר. אלינור פלקסמן עיצבה בעידון את המתנדבת במחסן הבגדים, שחר רז היה כואב כאביו של עמנואל, ויובל שלומוביץ', גם כראש העיר אילת הנחרץ בתביעה למצוא פתרון, ובעיקר כעלי אדם הנאבק למצוא אוזן קשבת ומבינה במשרד הפנים.
"ארץ חדשה" מועלית במסגרת פרויקט בינלאומי בשם "כניסת חירום" ביוזמת "איגוד תאטרוני אירופה" שהבימה חברה בו.
18/03/2012
:תאריך יצירה
|