הברות, מילים, משפטים

עבור רותם תש"ח משמעות המושג "שפת תנועה" מובנה בשני מרכיביו, ואין לדעת אם הטקסט והרעיון שהוא מביא ליצירותיו – והפעם בשיתוף עם הרקדנים – קודם לתנועה או להפך. כך או כך, השלם של "שפת התנועה" שלו גדול ממרכיביה ויוצר מהות מחולית אחרת.
 
אבל ביצירתו החדשה, "חיים מרוצפים", עושה תש"ח משהו חדש ומרתק כשלעצמו, אולי אף מעבר לרעיון הסיפורי. הפעם הוא מצליח ליצור השתקפות מלאה בין השפה לתנועה, עד כי לרגעים נדמה שהוא מבקש להסביר לנו כי התנועה, כל תנועה, אמנותית-בימתית או שגרתית-ביתית, כלאחר יד או בכוונת מכוון, כמוה כשפה כתובה או מדוברת, ספרותית או רחובית.
 
תש"ח מצליח להראות כי כשם שאנחנו מדברים בעזרת הנשימה, מיתרי הקול, הלשון והשפתיים, או כותבים, כך אנו מתנועעים באמצעות הגוף ואיבריו. וכשם שהדיבור בנוי ממלים המורכבות מאותיות והברות, כך היא התנועה; לכל מחווה, לכל צעד, יש הברות, ומלות-התנועה יוצרות את משפטיה.
 
לשם כך הולך רותם תש"ח אל סיפור-לא-סיפור של חיפוש קרקע יציבה לאדם, ליחסיו, למה שאפשר לראות כשחרור מכל תפיסה מוקדמת או כובלת. את הקרקע הזאת הוא מוצא ברצפת הלינוליאום החלקה של אולפן החזרות ושל הבמה, שבדרך כלשהי מעיפה את תנועת הרקדנים ומאפשרת להם לעשות בגופם כרצונם.
 
על רצפת הלינוליאום של הבמה הגדולה של תמונע, ובתאורה שעיצב אמיר קסטרו, היצירה מתחילה במין הליכה ריצה סתמית, מפוטפטת, על חופש, שצוברת בהדרגה זהות ומיקוד בנושא התנועה. זו, כמו הטקסט, נפתחת לדיאלוגים פנימיים, מסתודדת במבנים אקראיים או מאולתרים (במהלך החזרות ולכאורה גם בהופעה), וחונה בתחנות שונות, בתנוחות מגוונות, הנראות פשוטות להפליא אף כי הן מורכבות. 
 
איזה מין תנועה
 
שני הרקדנים – עומר אסטרחן, ארוך ודק גזרה, מעונב בחליפה, וצוף יצחקי, מוצק ובה בעת רך, בטי-שירט ספורטיבי – הם המייצגים את התנועה הגברית שביצירה, ששיאה דווקא בדואט פיזי ביניהם, ובמהותה היא נושאת הכלים של הנשיות. 
 

"חיים מרוצפים" (צילום: רן שבי)

את הנשיות על גווניה מביאות לבמה שלוש הרקדניות – דניאל גל, הישראלית המשוחררת שבשיא תפקודה היא מין ספר הדרכה של מצבים, תנועות ותנוחות של סקס, יחד עם שרון בקלי, האוסטרלית המרחבית ואוליביה קורט-מסה, שנדדה ממולדתה צ'ילה דרך גרמניה ועתה היא ישראלית. במהלך העבודה על היצירה השתתפה גם הרקדנית כרמית בוריאן, שבגלל הריונה נאלצה לפרוש זמן קצר לפני העלאתה.
 
הסיפור-לא-סיפור שזורם-מתפתח על הבמה הוא למעשה סיפור התפתחות הגוף ושחרורו במהלך  עבודתם. הרקדנים מגלים לעצמם ולקהל מה ניתן לעשות עימו, איך הוא משמש את הרצון, את החשיבה, וכפי שכבר נאמר, כיצד הוא מתפקד ברגעים האינטימיים של יחסי מין, גם קבוצתיים.
 
שלא במפתיע, היצירה כולה שופעת הומור אופייני לרותם תש"ח ומוגשת בחן הכובש של המבצעים. הם גמישים מאוד ויש רגעים עוצרי נשימה דווקא בפשטותם, בטבעיות שבה הם מתייחסים זה אל זה, מתרפקים, נערמים, נפרדים, מתבוננים. כל תנועה מדברת, וכל מלה מניעה. 
 
"חיים מרוצפים" היא יצירה מסקרנת מטבעה, מרשימה בכל מרכיביה. הטקסט מוגש באנגלית, אך הייתי שמח לראותה שוב כשהטקסט מושמע בשילוב שפות המקור של הרקדנים (עברית, אנגלית, צ'יליאנית), מעורבב, לא תמיד מובן, אבל חופשי ומשוחרר כמו הגוף של הרוקדים ושל היצירה.