הצגה מרשימה המתארת מאבקי יצירה וחיים עולה בשיאו של קרב על המשך קיומו של תאטרון בית ליסין
שלושה מאבקים
צחוק הגורל הוא שהמחזה "33 וריאציות" מאת המחזאי מויזס קאופמן, המוכר בזכות המחזה התיעודי שלו "פרויקט לארמי" על חקר נסיבותיו של רצח הומופובי שטלטל את ארה"ב, עולה בתאטרון בית ליסין דווקא במהלכו של המאבק הניטש על המשך קיומו ופעולתו הענפה. ואולי צריך לומר כי אלה דמעותיו של הגורל.
כי זהו גם מה שמגדיר את רוחו של המחזה הזה, המתאר שלושה מאבקים: אחד, היסטורי, של בטהובן הנאבק לקראת סוף חייו על כתיבתה של היצירה "וריאציות דיאבלי" אופ' 120, שתיחשב ברבות הימים כיצירה הגדולה ביותר לפסנתר בכל הזמנים, אם לסמוך על הפסנתרן אלפרד ברנדל. המאבק השני הוא זה של בטהובן עצמו בחירשותו הגוברת בסוף ימיו, תוך שהוא מלחין את היצירה הזאת ובמקביל, בין השאר את ה"מיסה סולמניס" ואחריה את הסימפוניה התשיעית.
את שני המאבקים האלה חושף במחזה המאבק השלישי, הבידיוני, של מוזיקולוגית אמריקאית היוצאת לבון כדי לגלות את נסיבות כתיבתה של היצירה ואת פשר גדולתה, בעוד היא עצמה וגופה נכנעים בהדרגה למחלת ה- A.L.S, הקשה ביותר בקבוצת המחלות הניווניות הפוגעות בתאי העצב המוטוריים, ואשר שכיחותה היא 1 ל-10,000 ובישראל חיים כיום 700-600 בני אדם החולים בה.
מחזה במבנה פוליפוני
קאופמן כתב מחזה שכמוהו כנושאיו מתפתח, לובש צורות חדשות, ומרכיביו השונים, אלה הנוגעים ללידתה של מוזיקה מופלאה, ואלה המתארים את סופם של חיים, במאה ה-19 ובמאה ה-21, נוגעים אלה באלה, מאירים אלה את אלה. הרבה הומור נדרש לשם כך, וקאופן מיטיב להשתמש בו בתבונה ובמידה.
"שלושים ושלוש וריאציות" (צילום: דניאל קמינסקי)
סיפורן של הווריאציות הוא שנולדו מתוך גחמה של המו"ל הווינאי דיאבלי שכתב ואלס קטן וביקש מחמישים מלחינים לכתוב וריאציה אחת עליו, בכוונה לאגד את כולן בספר שמרווחי מכירתו ההמונית הצפויה יתרום למטרה חשובה. משוברט ועד ליסט, עדיין נער, ההיענות הייתה מיידית. רק בטהובן התעכב, נאבק, והווריאציה המוזמנת האחת פתחה את הדלת לעוד 32.
המוזיקולוגית החוקרת שבמחזה, ד"ר קתרין ברנדט, איננה מבינה מלכתחילה מה ראה בטהובן בוואלס, שנשמע לה פשטני. חיטוט עקשני בכתביו, בארכיון מסמכיו בעירו בון, מביא אתו את ההארה לפיה דווקא בטהובן שמע בוואלס הזה מה שלא שומעים אפילו בעלי אוזן מוזיקלית.
אבל המחזה משתמש בנושא המוזיקלי לתאר במבנה תמונות שהוא לכאורה כפיתוח וריאציות את הסיפורים האנושיים הכואבים של שתי הדמויות המניעות את העלילה: קתרין ברנדט מזה, עם בתה קלרה, האח המתחבר אליהן מייק, ומנהלת הארכיון בבון ד"ר גרטרוד לאנדברגר; ומנגד, מהעבר, בטהובן, אנטון שינדלר שהיה עוזרו וכתב את הביוגרפיה שלו, ועמם כמובן אנטון דיאבלי.
התמונות של המחזה נעות בין עבר להווה, בין מוקדם למאוחר, וברגעים רבים הן יוצרות מבנה פוליפוני בימתי של שביעייה קולית כמעט אופראית, במערכה הראשונה, או של נשף ריקודים חגיגי (בכוריאוגרפיה של דפנה גרבינסקי), במערכה השנייה.
יונה אליאן ויצחק חזקיה "שלושים ושלוש ווריאציות" (צילום: דניאל קמינסקי)
בימוי, הפקה ומשחק משובחים
משה קפטן ביים את הצגת המחזה המורכב הזה בדמיון רב, כשהוא מניע את המתרחש ומפענח אותו ואת מרכיביו באמצעות הפקה בימתית יפהפייה כשלעצמה, ובמשחק משובח העונה על רעיונות המחזה וההצגה גם יחד.
מרכיבי ההפקה הבימתית מתחילים בתפאורה המושלמת שיצר ערן עצמון – מסגרת של אולם נשפים גדל חלונות, שהזמן האפיר אותו כשיבה, ולתוכה הוא מזרים ריהוט ואבזרים, מבעת לדלתות הגדולות או מלמעלה, בהתאמה מלאה למיקומים השונים – ביתו של בטהובן, אולם הרצאות, ארכיון, בית קפה, בית חולים ועוד.
בפינתו הרחוקה ניצב פסנתר כנף שחור שעליו פורטת הפסנתרנית דריה ספרונוב קטעים מתוך היצירה, ובעיקר במין דיאלוג עם התרחשות העלילה. ועל הקיר האחורי מוקרן וידיאו ארט מצוין של יואב כהן, המשתמש בעיקר בטיוטות של תווי הווריאציות, בכתב ידו של בטהובן. את המבנה הזה משלימה התאורה המדויקת של אורי מורג.
על אלה יש להוסיף שני מרכיבי "צבע" המעשירים את התמונה הבימתית – התלבושות היפות, התקופתיות והעכשוויות, שעיצבה אולה שבצוב, ופס קול המוזיקה הנהדרת שערך דורי פרנס מיצירותיו של בטהובן.
ואחרונים הם שבעת השחקנים המצוינים, השותפים האולטימטיביים להצלחתו של קפטן. יניב לוי הוא דיאבלי, קליל ורציני במידה הנכונה; צביקי לוין הוא אנטון שינדלר הנאמן, רגיש, תומך ויעיל; פנינה ברט-צדקה שפה ושם "גונבת את ההצגה" כמנהלת הארכיון הקפדנית שהופכת לידידה מסורה ואוהבת של המוזיקולוגית האורחת הנכנעת לגורלה.
"שלושים ושלוש ווריאציות" (צילום: דניאל קמינסקי)
דני גבע מביא אף הוא את מרכיבי ההומור והמסירות בתפקיד מייק, אח בית החולים שמוצא עצמו כבן משפחה מסור; ומיכל לוי המרגשת בתפקיד הבת קלרה, גם כשהיא מעצבת את החרדה למצבה של אמה, ובעיקר כשהיא מחפשת ובונה את החיבור הנפשי ביניהן.
את הדיאלוג הרעיוני של המחזה נושאים כמובן תפקידיהם של בטהובן וקתרין ברנדט. גיוסו של יצחק חזקיה לתפקיד בטהובן הוא הישג בפני עצמו. חזקיה מכפיל אותו במשחקו המושלם, בכל תג ותו של תנועה והבעה של המאבק המתחולל בתוכו, כמו גם זה שהוא מנהל עם שינדלר ועם דיאבלי הלוחצים על השלמת היצירה. באיפורו, בפאה המכסיפה, במבטיו, בחיוכיו, בטהובן של חזקיה הוא דמות חיה מרתקת ושובת לב.
בהצגה הזאת מגיעה יונה אליאן-קשת לאחד מהישגי המשחק החשובים בקריירה הענפה שלה והיא מצליחה למלא חיים וחיוניות את דמותה של קתרין ואת מרקמי יחסיה עם בתה, עם מייק, עם מנהלת הארכיון ובעיקר, וירטואליים ככל שהם, עם בטהובן המוזיקה.
"שלושים ושלוש ווריאציות" (צילום: דניאל קמינסקי)
היא טבעית, ישירה, פתוחה. ובה בעת היא סגורה, מתכחשת למצבה המידרדר, בסרבנות המוכרת למי שהיו עדים להתמודדויות של יקיריהם שחלו במחלות קשות. והיא כואבת ומכאיבה כאשר היא מוכרעת, חסרת אונים.
לסיכום, ההחלטה להעלות "33 וריאציות" וביצועה המושלם הן תעודת כבוד לתיאטרון בית ליסין, ומאתגרת את הקהל הנאמן שלו ואת פרנסי התמיכה שמשימתם עתה היא להבטיח כי הקול הבימתי הזה לא ישתתק.
03/04/2012
:תאריך יצירה
|