"בחזרות להצגה הראשונה שלי הייתי האדם המאושר ביותר עלי אדמות", נזכרת סופי מוסקוביץ'. היא היתה אז בת שמונה, ילדה נחבאת אל הכלים, תלמידה מצטיינת, עד שיום אחד הגיעו לבית-הספר מלהקים שחיפשו ילדה לתפקיד טופסי ב"אוהל הדוד תום", ועינם צדה את מוסקוביץ', ילדה בהירה, עבת שפתיים. הם ניגשו אליה וביקשו שתשיר להם, והיא שרה בקול רועד.

"בגנרלית איפרו אותי והפכו אותי לשחורה, כל ההצגה לא הפסקתי להתגרד", היא צוחקת. "אני זוכרת שהמחשבה שעברה בראשי היתה: ככה זה כשמשחקים על אמת. כשאמא שלי, שהיתה רופאה, באה לקחת אותי, חשכו עיניה, מתחת לאיפור התמלא כל הגוף בכתמים אדומים של אלרגיה. כל הדרך הביתה מה שהפחיד אותי היה שהיא לא תיתן לי לחזור לתיאטרון. למחרת נסענו, ובמקום למרוח אותי באיפור מרחו אותי בשוקולד. בסוף ההצגה, כשהמסך ירד, כל השחקנים ליקקו אותי תרתי משמע".

"איפה אותה זבת חלב ודבש ששמעתי עליה"

שנים אחר-כך תסיים בהצטיינות לימודי משחק, בימוי ופסיכולוגיה באוניברסיטה של סנט פטרבורג. "זו היתה תקופה שהאוניברסיטאות הטובות לא בדיוק קיבלו יהודים לשורותיהן", היא נזכרת. בשנה ב' הציע המאסטר שלה שתשלב בלימודיה מסלול בימוי. "ברגע הראשון חשבתי שאולי אני לא שחקנית מספיק טובה, אבל מהר מאוד הבנתי שזאת פריבילגיה שלא כל שחקן זוכה לה. כשהעליתי את הצגת הדיפלומה שלי קיבלתי הצעות עבודה מכל רחבי רוסיה, אבל לי היה ברור שאני נוסעת לארץ".

אביה היה סגן השר לכריית פחם, ונפטר מסרטן בטרם מלאו לו 40. "הוא כל הזמן סיפר לנו על ישראל, ישראל של אחותו, שכבר גרה פה כמה שנים. היינו קטנות, אחותי ואני, אבל זכרתי מהסיפורים שזו ארץ זבת חלב ודבש".


"עכשחף" (צילום: יוסי צבקר)

ב-1975 דחתה הצעה לביים הצגה בברודוויי לטובת עלייה לישראל עם שתי בנות קטנות, והפכה לבמאית הבית של תיאטרון באר-שבע. "כציונית חסרת תקנה ופטריוטית מטורפת", מוסקוביץ' לא עצרה לרגע: תיאטרון בקיבוץ חצרים, תיאטרון בעומר, מגמת תיאטרון בבית-הספר תיכון שממנה גם יצאה אורנה בנאי. היא זוכרת היטב את הנסיעה משדה התעופה לדימונה, את הנוף הצחיח המדברי. "כל הזמן שאלתי את עצמי איפה הארץ, איפה אותה זבת חלב ודבש שכל-כך הרבה שמעתי עליה".

ידעת עברית?

"לא. ידעתי את המלה שלום ובאולפן הבנתי שאני גם יודעת איך נראית האות ק'. סבא שלי, שהיה רב, הראה לי את התנ"ך, וכשלמדנו את האותיות, האות היחידה שזכרתי היתה האות ק'. העברית, אפשר לומר, קרצה לי, ובתוך שבועיים העזתי לדבר ואפילו לתרגם לאחרים. משהו בי כבר ידע אותה, את השפה".

מתחילת שנות ה-80 החלה סופי ללמד ברוב בתי-הספר למשחק בארץ, במקביל לפעילותה כבמאית. "היומן שלי התפוצץ אז מכמות התלמידים. רק בשנה ב' של בית-צבי היו לי 63 תלמידים, שלא לדבר על 95 בשנה א'. זה עצוב כשחושבים על זה, כי מכולם בקושי אחד יעבוד. היו גם מצבים שאנשים שלא קיבלנו במבחני כניסה הגיעו אחר-כך לשיעורים, וכששאלתי את גרי בילו, 'למה?', התשובה שלו היתה: 'בשביל לשלם לכם משכורת'. אצלי מתוך שבעה תלמידים שמסיימים שנה ד' כולם עובדים".


סופי מוסקוביץ' עם ואלרי גרקאלין, כוכב קולנוע רוסי ופרופסור באקדמיה לתיאטרון GITIS

לכן החלטת לפתוח בית-ספר?

"תראי, כמעט מהרגע הראשון שלי בארץ עבדתי עם גרי בילו ז"ל, ונכון שלא תמיד הסכמתי עם שיטות הניהול שלו, אבל לפתוח בית-ספר עצמאי זה משהו שחלמתי לעשות שנים. לגרי היה בהתחלה מאוד קשה להשלים עם זה, הייתי בשבילו רכוש ברור שאפשר לסמוך עליו".

"אמרתי בצחוק ששחקן צריך להיות מוכן לחתוך ורידים"

בבית-הספר של מוסקוביץ' לומדים גם סטפס וריקודים סלונים ואקרובטיקה ופנטומימה וסיף ושיעורי פיתוח קול וכיתות מאסטר שונות ומגוונות.

למה כל זה חשוב?

"אני תמיד טוענת שללמד משחק זה בלתי אפשרי, זו אוטופיה. כשחקן אתה חייב להבין שזה אורח חיים שאתה בוחר בו. זה לא איזה דחף, זה אורח חיים, לזה נולדת. יש הרבה מקצועות אחרים קלים יותר. אני מעולם לא הייתי בלי זה, ואני לא רוצה להיות בלי זה. מה שאני רוצה לתת להם זה ללמוד את עצמם, לעורר אותם לפגוש ולגלות את האני שלהם באופן לא צפוי. צריך לזכור שהצגה היא סוג של הריון קולקטיבי".

מספיק אנשים יודעים על המקום שלכם?

"לא ואולי זה קשור לזה שאני לא חלק מהברנז'ה. אני לא יודעת לחייך כשלא בא לי".


"עכשחף" (צילום: יוסי צבקר)

ספרי קצת על המתודה שפיתחת, הביו-קינטיקה.

"תיאטרון בשבילי הוא מקצוע ויזואלי, הצגה באים לראות, ואם שחקן לא משכלל את עצמו לאורך כל חייו והופך להיות פקיד מתוסכל מבפנים עם חזות של גאון התורה בחלון הראווה שלו, אנחנו בבעיה. בשביל לקרוא למשחק מקצוע צריך להשתכלל כל הזמן, וזה מחייב גם שימוש נכון ומדויק בגוף ובקול, אבל גם להיות אדם ספוג ידע. מצדי שיתעניין בפיזיקה גרעינית. שחקנים חייבים לרוץ ולזלול את החיים שמסביבם.
 
"אני רוצה שהשחקן יפתח ויצור שפה פיזית-חזותית בתהליך המעבדה הפרטי שלו, כאשר חומרי הגלם נשאבים מתוך המקורות והמשאבים האישיים שלו. זה עוזר לשחקן להיות דבר שמשתנה מרגע לרגע. הוא לא צריך ללמוד אותי. אני בעצם רוצה לתת להם ללמוד את עצמם, כי ללמד זה בלתי אפשרי.
 
"לא מזמן דיברתי עם אחד השחקנים המצליחים בארץ, שלא אסגיר את שמו, והוא אמר לי דבר מעניין: 'לשחק אני משחק, אבל ליצור הפסקתי מהרגע שיצאתי מתחת לידיים שלך', וזה מישהו שאני מוכנה ללכת אחריו לסוף העולם. זה קצת יסביר את האופן שבו פועלת המתודה שלי".

13 שנים עברו מאז שפתחה יחד עם בן-זוגה, פאבל קרלין, את בית-הספר למשחק הקרוי על שמה. בשנים שהיתה מורה בבתי-ספר למשחק חינכה דור שלם של אמנים ידועים, ובהם אקי אבני, איילת זורר, חני פירסטנברג, אולה שור סלקטר, יעקב כהן, לירז צ'רכי, וכן גם מירי מסיקה, שאותה היא זוכרת עוד ממגמת התיאטרון בתיכון, וקרן פלס.

איך את בוחרת את התלמידים שלך?

"אני מקבלת מדי שנה פניות מ-170 מועמדים, ובוחרת 15, לא יותר. אני מאמינה שאי-אפשר לדחוס יותר תלמידים לכיתה אם רוצים לתת לכל אחד תשומת לב מרבית, כפי שאני מבינה שמגיע וראוי. הלימוד שלי הוא מאוד טוטאלי. כולם משתתפים. אין כזה דבר לעמוד בצד. לכן זו חייבת להיות קבוצה קטנה של תלמידים, זה פשוט לא יעבוד אחרת.
 
"ברור לי שאם הייתי מקבלת את מספרי התלמידים שמקבלים בבית-צבי תזרים המזומנים שלי היה משתפר פלאים, אבל מהרגע הראשון שבחרתי בזה היה לי ברור שאני לא אעשה כסף גדול מהוראת המשחק. זה בלתי אפשרי. בשבילי זו עבודת אהבה, לא פחות מזה. אין לי רכוש, ואם היה לי עוד כסף הייתי מעדיפה להביא לבית-הספר עוד מורים או לגוון עם עוד כיתות מאסטר.
 
"אני באמת רוצה לגדל בארץ דור של אמנים. התפקיד שלי הוא לא לספק כוכבים לתוכניות ריאלטי וטלנובלות. מי שמגיע לבית-הספר שלי ומבקש קורס מזורז, ואני מבינה שכל מה שמעניין אותו זה פרסום, מיד פוגש את הדלת".

מה המוטו של בית-הספר?

"צניעות, יעילות וכבוד. אפשר לזהות תלמידים שלי. את השקט, הריכוז והמקצועיות חסרת הפוזה. לפחות זה מה שאני מנסה ללמד אותם. אני מאמינה שבית-הספר הוא שטיח, הכל צריך להיות פרוש לרגליך, וכשאתה יוצא החוצה לעולם, אתה צריך להפוך אותו לשטיח מעופף".

"כל מי שאיתי ואחרי מוכן לעלות על בריקדות"

קשה להתקבל לבית-הספר של מוסקוביץ'. "אצלנו יש שני שלבים בתהליך קבלה", היא מסבירה. "קודם כל אנחנו נפגשים לשיחה, ואחר-כך יש שלב של סדנה, שאיתה קשה מאוד לטעות. אם קרה שטעינו, זה אף פעם לא היה לגבי יכולות המשחק, אלא יותר לגבי תכונות אופי. אנשים זה דבר מורכב, ולפעמים משהו צץ ממקום לא צפוי. אני מסתכלת כמה אנשים מתעניינים, מה הם קולטים, עד כמה הם מרוכזים, יחסי האנוש עם האחרים והנכונות לקפוץ לאוקיאנוס בלי לדעת כמה הוא עמוק או מה יש בתוכו. זה מספיק לי. אבל אני לא מקבלת אנשים שרוצים להתקבל לבתי-ספר אחרים, כי אני יודעת שאחרי הסדנה אצלי הם יכולים להתקבל לכל בית-ספר למשחק. זה מקום שאנשים בו משתחררים מכל-כך הרבה רס"רים ואיסורים, שאחר-כך השמים הם הגבול".

אני לא יודעת אם את קשת עורף או פשוט אדם מאוד לויאלי.

"לויאליות זה דבר שמאוד חשוב לי. אני לא אקבל גם כאלה שהלכו והתחרטו ורצו לחזור. מבחינתי, כל מי שפה הוא איתי ואחרי ומוכן לעלות על בריקדות. וכך גם אני אעשה בדיוק בשבילו".


"עכשחף" (צילום: יוסי צבקר)

מה התכונות הכי חשובות לדעתך לשחקן?

"משמעת עצמית, אחריות, כבוד לבמה, וירטואוזיות. חשוב להבין שמשחק זה מקצוע. זו לא אינטואיציה שאולי כן ואולי לא עובדת. אני מחפשת שחקן שלא שואף להשתתף ב'אח הגדול', שלא רוצה להתפרסם כי מילדות אמא שלו חשבה שהוא נורא מוכשר. מישהו שיש בו חוצפה אמנותית, אני לא רוצה שיבואו לכאן עם מרפקים. אני לא רוצה אצלי דפוסים של קנוניה. אני רוצה ששחקן יבין שהפרטנר שלו הוא האלוהים והבמאי הוא פרטנר לעבודה. פרטנר יכול להיות כתף או אוטוריטה. שחקנים אמיתיים הם צעצועים שבירים.

"אני אספר לך אנקדוטה. בתחילת דרכו של בית-הספר, בשיחה מקדימה, מישהו שאל אותי מה זה שחקן בשבילי, ואמרתי בצחוק ששחקן צריך להיות מוכן לחתוך ורידים ואז דרכו פתוחה בפניו. למחרת הגיעה המשטרה וסיפרה שאחת הבחורות אמרה להם שהיא כל-כך רוצה ללמוד אצלי, אבל כיוון שאני מבקשת מהם להיות מוכנים לחתוך ורידים, היא לא יכולה להתקבל. יותר לא ראינו אותה".

"חשוב לשמור על השוליים"

"אני משתדלת לראות כמעט כל הצגה חדשה בארץ", אומרת מוסקוביץ'."לפעמים חורה לי שאני רואה שחקנים שחייבים פרנסה, אבל החומרים שהם נוגעים בהם הם תת-רמה. נדמה לי שהיום הגבול בין תיאטרון איכותי ובידור עממי הולך ומיטשטש. הייתי שמחה אם מנהלים אמנותיים של התיאטראות הגדולים היו מגיעים לכאן, להפקות של בית-הספר, לראות את היכולות של התלמידים שלי. לצערי הם לא מגיעים, אבל לשמחתי הבוגרים שלי עובדים יפה גם ככה, אמנם בעיקר בשוליים האמנותיים של העשייה הבימתית, אבל אני מאמינה בכל לבי שדווקא מהמקומות האלה תבוא הישועה ותצמח יום אחד מהפכה תרבותית. זה חשוב לשמור על השוליים.

"עם כל הצניעות, מעט מאוד מצאתי בתיאטרון הרפרטוארי כדי שתהיה לי הנחת להיות במאית. על הצגות שעשיתי בעבר בתיאטרון באר-שבע תמיד נכתב, 'הבמאית הקדימה את זמנה', 'לבמאית יש רעיונות לעוד 12 הצגות', ולא הבנתי. שאלתי את עצמי ואחרים סביבי, 'מה זה אומר? זה טוב ליהודים?'. לא מצאתי את עצמי גם בהצגות שהגיעו מחו"ל. ראיתי את הדברים אחרת, ולכן גם הסכמתי להסתכן באמצע חיי, וגם להרוס לפאבל את החיים", היא צוחקת.

בימים אלה מעלה מוסקוביץ' את "עכשחף", הפקה חדשה של בית-הספר להצגה הקלאסית של צ'כוב, "השחף". ההצגה תייצג את בית-הספר בפסטיבל "עתיד התיאטרון" בצוותא בסוף אפריל. "אני שואפת לשחרר את המחזה מעול התיאטרון הריאליסטי שדבק בו", היא אומרת. "צ'כוב הוא אחד האבסורדיסטים הגדולים ביותר. כל עולמו מטפורי וטעון באימפולסים לא רציונליים. ברגע שמגלים את עולם העל-מילולי שלו, נחשפים למרחבים עוצמתיים באמת".

מה צ'כוב היה אומר על ההצגה?

"הוא היה אומר כל הכבוד על הגישה".

בכל שנה נוסעת מוסקוביץ' ללמד בשתי אקדמיות במוסקבה, שם היא סוג של משיח. עכשיו היא נוסעת לפי הזמנתו של שחקן הנודע וולרי גרקאלין, פרופסור לתיאטרון ואחד מכוכבי הקולנוע והטלוויזיה הרוסית.בקרוב תתארח גם באקדמיה הממלכתית לתיאטרון "גיטיס", המוסד המרכזי והחשוב להכשרת אמני במה במוסקבה.

"אני רק רוצה שייתנו לי לעבוד", היא אומרת, "אני לא מחפשת כיבודים או שיסתכלו עלי בהתפעלות כאילו יש לי עין שלישית וקרניים. אין כמו להיות בתוך חדרי חזרות".

מה הלאה?

"אני חושבת שבתוך תוכי אני אדם מאוד נאיבי. כל יום אני מחפשת משהו חדש במקצוענו הקדוש והכל-כך לא מכובד מספיק בארצנו היפה. אני קוראת שש-שבע מחזות בעברית כל שבוע, וברוסית אני קוראת מחזות בלי סוף. אני חייבת, הרי אני גם מלמדת וגם מביימת. ואולי יום אחד יקום תיאטרון של בוגרי בית-הספר שיעלה רק הצגות ומחזות איכות, שאי-אפשר יהיה לראות כמותן על במה אחרת. אני רוצה להמשיך לעשות עוד הצגות לא נורמליות. הצגות שקהל שיגיע אליהן יזכה לחוויה אחרת, לא צפויה".

הצגת תלמידי הסטודיו "עכשחף" תעלה  בתאריכים 16, 17, 22, 23 באפריל ב-20:30 בבית הספר סופי מוסקוביץ' בתל-אביב. כרטיס: 50/30 ש"ח. להזמנת כרטיסים בטל': 03-5372525.