המחזה הגדול של צ'כוב זוכה לגרסה קלאסית של סמינר הקיבוצים עם הומור טבעי, כאב ותקווה
חיים מבוזבזים
"שלוש אחיות", ההפקה של בית-הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים, היא הגרסה הרביעית של המחזה הנפלא הזה שאני זוכה לראות בתוך שנה וחצי.
הראשונה, חתרנית וקומית להפליא, היתה בפולקסבינה של ברלין. חודשיים אחריה צפיתי בגרסה מקורית וחיונית באנסמבל הרצליה, ולפני תשעה חודשים, שוב בגרסה קומית טובה, בסטודיו של יורם לוינשטיין.
בפתח מאמר הביקורת על האחרונה כתבתי כי "כאשר מחליטים להעלות מחזה קלאסי במסגרת בתי-ספר למשחק, מכריזים המנהלים על יומרה גבוהה, המביעה אמון מוצהר וגלוי בקבוצת התלמידים ובמי שנבחר לביים אותם כי יוכלו לעמוד במשימה. הציפייה הכמוסה יותר היא שגם יעשו זאת בדרך המוכיחה את נכונות ההחלטה המאתגרת".
ואכן, גם הפעם זה קורה, באמצעות גיוסה של טטיאנה קנליס-אולייר כבמאית, עם תרגום טוב וקולח של דורי פרנס, וקבוצת תלמידים שכמה מהם כבר הרשימו אותי ב"הומאז'" של מאור זגורי.
קנליס-אולייר הצליחה להעמיד הצגה קולחת בטבעיות בתפאורה הפתוחה של אליאנה אשל ובתלבושות טובות של שני קאין, שתיהן בהנחייתה של פרידה שוהם. יש בהצגה תאורה יפה של מאיר אלון, תנועה קלה של מרינה בלטוב ומוזיקה מצוינת של אפי שושני.
הגרסה של קנליס-אולייר היא במהותה קלאסית, מניחה לטקסט הבהיר של צ'כוב לומר את דברו ולספר את סיפורם של חיים מבוזבזים. היא אינה כופה עליו תפיסות חתרניות, ומניחה להומור הטבעי של המצבים והדמויות להאיר את הקדרות של קיומם בפרובינציה, הרחק ממוסקבה. האקטואליות של המחזה נרמזת מאליה.
"שלוש אחיות" (צילום: יוסי צבקר)
משחק רהוט ומעוצב
עיקר הצלחתה של הבמאית הוא במשימה החשובה של עיצוב הדמויות ופיתוחן במשחקם של הסטודנטים המסיימים השנה את לימודיהם. אלמה דישי כאחות הבכירה אולגה מעצבת דמות זקופה, אצילית ועוגן יציב לתנודות הרגשיות של המשפחה. נצנת מקונן מצוינת בעיצוב התפתחותה של האחות הצעירה אירינה מבת העשרים הנושאת את התקווה לשוב למוסקבה, שממנה עקרו 11 שנים לפני כן, ועד להתפכחות הכואבת וההחלטה הבוגרת למלא בכל זאת את ייעודה החדש.
בתווך ניצבת בשמלתה השחורה האחות האמצעית מאשה, שמגלמת נפלא רונית אפל, גם כשהיא מתבוננת בשתיקה כואבת ובבוז בבעלה המורה קוליגין, וגם כשהיא לוהטת בפרץ רגשות של אהבה אבודה לקצין ורשינין.
את שני הקטבים האלה מגלמים היטב ליאור ברגר כקוליגין טוב הלב ואלכס פולונסקי כוורשינין שרמנטי שהופך בהמשך לגבר כואב הנאחז באהבתה של מאשה. הגבר השלישי, הנחשף בעליבותו, הוא האח אנדריי, שאותו ואת חוסר האונים שלו מגלם במדויק גיא זך.
"שלוש אחיות" (צילום: יוסי צבקר)
עומר יצחקי מבריקה בתפקיד אשתו נטשה, הכפרית שמיד עם כניסתה למשפחה המיוחסת תופסת פיקוד, מרימה ראש, מצטעצעת בצרפתית ומגרשת מביתן את שלוש האחיות ואת אומנתן הזקנה אנפיסה, שליאת שבתאי מצליחה להיכנס לתשישותה וזקנתה. כמוה גם רועי בוסקילה, המגלם את המשרת החירש פארפונט.
נספח אבהי למשפחה הוא רופא הגדור הוותיק צ'יבוטיקין, שמאז מות אביהן, שלוש האחיות מאמצות אותו כאב. אלעד סממה נכנס היטב לנעליה הגדולות של הדמות הזאת, שלמרות מאמציה להיות מחוברת, נותרת ערירית.
את עולמה של המשפחה מעטרים שני קצינים מנוגדים זה לזה, המתחרים על לבה ואהבתה של אירינה: הסגן טוזנבאך, במשחק נלהב של אלעד צ'רנינסקי ובהתאמה מלאה לנלהבות הרעיונית, מבשרת המהפכה, של עבודה וחופש; ו"בן זוגו" המתריס, הסרן סוליוני, שעידן אלימלך מצליח לבטא בשתיקה או בפרץ פתאומי את הציניות, ההומור והבדידות שלו.
"שלוש אחיות" (צילום: יוסי צבקר)
אלה, בניצוחה של קנליס-אולייר, מניעים את עלילת המחזה ממסיבת יום ההולדת של אירינה, שפותחת את המחזה, אל המערכה הרביעית, כשהקלילות וההומור מפנים את מקומם לכאב ולייאוש, ובסופו של דבר להתעשתות ולהכרה כי בהחלט, למרות הכל וגם בלי מוסקבה, יש חיים שצריך לנסות ולממש אותם.
04/04/2012
:תאריך יצירה
|