אנסמבל בת שבע עומד יפה במבחן יצירתו של אוהד נהרין מ-1986 ויצירה חדשה של שרון אייל וגיא בכר
טבולה ראסה - עולם מלא
יש צירופים שנכתב עליהם מראש שיציבו בפני המבצעים וקהליהם חוויה מורכבת, וכזה הוא מופע הבכורה החדש של אנסמבל בת שבע. להקות מחול רבות בעולם מכירות את יצירת המופת המוקדמת של אוהד נהרין "טבולה ראסה" שיצר ב-1986 בתיאטרון המחול של פיטסבורג, והעלה אותה כעבור שנה בלהקת בת שבע, כיצירתו השנייה עמה, אחרי "חלב שחור".
שמונה שנים חלפו מאז ש"טבולה ראסה" (לוח חלק) הועלתה כאן לאחרונה, והמפגש המחודש עמה מזכיר מצוין על מה ולמה חזר אז נהרין עד שנענה לאתגר ונטל על עצמו את ניהול הלהקה ב-1990.
זו יצירה שכל אחד משני חלקיה, למוזיקה בשם זה של המלחין האסטוני אֵרוו פֵּארט, הוא עולם תנועה מלא, וביחד הם יוצרים חיבור מרתק בין עולם המחול שנהרין גדל לתוכו ולבין ניצניהם הראשונים של המחול והתנועה שהוא יצר בהמשך.
החלק הראשון סוער, סוחף ובו רקדני האנסמבל סובבים, כורעים ומתעופפים בתלבושות הנוחות בפשטותן האלגנטית שעיצבה בשעתו מארי קז'יווארה ז"ל, שהייתה רעייתו של נהרין עד פטירתה לפני כעשר שנים. נהרין עיצב את התאורה המקורית וחידושה נעשה בייעוצו של אבי יונה בואנו (במבי).
הרקדניות והרקדנים, עשרה במספר, הפנימו היטב לגופם את מרקמי התנועה מהקלאסי אל המודרני. העין נעה עמם במהירות מבקשת ללכוד עוד ועוד זוויות, להתפעם משפע הרעיונות השופעים שנהרין התיז אל חלל הבמה. מעת לעת קטע נוצר סולני קצר המחבר קצוות, וכן גם דואט נפלא עם ויליאם בארי וזינה זינצ'נקו, אבל בעיקרו החלק הזה הציג קבוצה מרתקת שכל יחידיה היו ראויים לתשואות שפרצו גם בסופו.
"טאבולה ראסה" (צילום: גדי דגון)
החלק השני אינטימי ולירי, נוגע בעצבי הרגש, בנוי על מסלול קצוב, מטרונומי. צעדים קטנים, גופים ישרים, סימטריים. אפשר בהחלט לראות את פעימות הלב, את חדריו, כמעט לנוע במושב באולם באותה תנועה של הרקדנים. ובתוך המכלול הייחודי הזה בולט טריו מרתק, עדין גם ברגעיו הווירטואוזיים, ובביצוע מרגש של מריה סלאבץ, לוטם רגב וגיל שחר.
Lost Cause - אגם הרובוטים
המעבר, אחרי הפסקה של 20 דקות, אל Lost Cause (מקרה/עניין אבוד), יצירתם החדשה של שרון אייל וגיא בכר היה הכי טבעי שיכולתי לצפות לו. כאן כבר ניכרו שפת התנועה של אייל במכלול יצירותיה הגדולות בבת שבע, והזיקה המובנית בהן לשפת הגאגא של נהרין.
אבל ביצירה הזאת, לפחות כפי שהתרשמותי יכולה להעיד, אייל ובכר מצליחים ליצור סיפור מרתק, יחד עם שותפיהם המחוברים היטב אל רעיונותיהם, אורי ליכטיק אשר על המוזיקה הקצבית, סוערת ודוחפת, ואבי יונה בואנו (במבי) עם תאורה מעודנת להפליא, שצובעת את חלל הבמה, אך גם את התלבושות שאייל, בכר ומעיין גולדמן עיצבו.
"טאבולה ראסה" (צילום: גדי דגון)
התלבושות האחידות בצבע גוף, שלעתים הופכות שקופות כמעט לחלוטין, איפור העיניים של 15 הרקדנים והרקדניות, ובמיוחד הצבע הירוק שצבע את אצבעותיהם, יצרו מרקם בוהק על רקע הקירות השחורים משלושת עברי הבמה, שתאם היטב את בוהק התנועה הגדולה שנוצרה על הבמה.
על פניה זו יצירה שנעה בין מבנה הדוק לשבירתו, של קבוצה המתפרקת, במין מרידה, ממוסרותיה ושבה ומתייצבת, כאילו בפקודה, בשורותיה הסדורות. אבל מעבר לחזות הזאת נוצרת כבר מתחילתה עלילה, שאת הגרעין לה ניתן למצוא ברגע אחד קטן כמעט ברגעיה הראשונים, כאשר שני רקדנים כורעים ומנופפים בזרועותיהם כברבורים באגם.
מאותו רגע נסחפתי לתוך עבודה שכל כולה נראתה לי כגרסה משוכללת בעוצמתה הרגשית המיוחדת, ובביצוע מפעים של הלהקה, על עולמם של רובוטים-ברבורים המבקשים למצוא את הווייתם האנושית. אך ככל שיתאמצו, כוח עליון עוצר בעדם, מחזיר אותם לעולם הקפוא-כפוי, למבנה ולסדר "הטוב" שנקבע להם.
אבל יצור אחד מתעקש, שב ומנסה לצאת מתוך המערכת, להיות אחר, להיות אנושי במקום שבו אסור להיות אינדיבידואל. קרן לוריא פרדס הנהדרת, שפתחה את היצירה בסולו קצר, מסיימת אותה בסולו ארוך ומכאיב, כשעיני הקבוצה עוקבות אחריה, עד שהן, יחד עם התאורה, נבלעים בקירות האגם השחור, והיא נותרת אבודה באפלה.
וכך הפכה עבורי היצירה הזאת לאמירה אמנותית מעוררת מחשבה – המתחברת בדרכה שלה לזו של נהרין - על הכורח החיוני, האמיתי, של היחיד להיות הוא עצמו, ובה בעת לזכור כי קיומו אינו יכול שלא להיות מנותק מהחברה.
מבחינות רבות בכך גם ייחודו של המפגש הייצרי בין יצירות 1986 ו-2012 המחוברות ונפרדות, וביחד מרכיבות ערב מרתק של אנסמבל בת שבע.
10/04/2012
:תאריך יצירה
|