הנובלה של יהושע קנז מעובדת יפה לבמה על ידי גור קורן וקבוצת הצעירים בהאנגר של תאטרון גשר
רגעים של מבחן
הנובלה של יהושע קנז "בין שחר לאור" הופיעה ב-1980 בחוברת "סימן קריאה" ואחר כך בקובץ "מומנט מוזיקלי". אחד המאפיינים הייחודיים שלה היה בנוכחותו-היעדרותו של המספר שבלשון חדה מאוד ו"בעין קרה של רופא מנתח", כפי שהגדיר זאת עמוס עוז לפני חודשיים, הוא מתאר מהלכים של מעבר כואב ומרגש מנערות משתובבת לבגרות פיזית, וגם נפשית, על סף גיוס. ההמשך אצל קנז יגיע לאחד משיאיו ברומן הגדול "התגנבות יחידים".
גור קורן, שעיבד את הנובלה למחזה, התמודד בהצלחה עם השאלה המרכזית שניצבה לפניו כמעבד והיא מה לעשות עם הדמות הדומיננטית בנובלה, זו של המספר. לאחר התלבטות בחר להעביר את נוכחותו אל הדמויות המסופרות, ובמיוחד אל אחת מהן, נעמי, המאחדת בדמותה את התום הילדותי ואת הראייה הבוגרת יותר משל חבריה. היא גם זו שבלהט התלהבותה מצטטת בסיום את שירו הכואב של נתן אלתרמן "איגרת", שבו מופיעה גם השורה שקנז בחר להשתמש בה כשם לנובלה שלו.
חלקו הראשון של העיבוד, הלילה שבו עדיין נחלמים רגעי אושר, יחסים קטנים של אהבה וקנאה, תחרות ומעמדות של חבורה, מתאר קבוצת נערים תלמידי הכיתה השביעית במושבה אי שם, ב-1954.
בתוך שמחת החיים, בין גילויים ראשונים של מיניות וסממנים ראשוניים של מגדר, בולטת דמותו של פסח, הגדול מהם בשלוש שנים. הוא ה"אחר השלילי" שלהם, שאליו הם יכולים לשגר חצים חדים, ובה בעת גם מי שנעמי, ה"אחרת החיובית", יודעת לחבר אליו את החבורה ברגע של מבחן.
"בין לילה ובין שחר" (יח"צ)
בחלק השני, שבו מתחיל להפציע אור השחר, מגיעה החבורה אל מחנה גדנ"ע, שבו מתרחש המעבר מנועם הלילה אל מכאובי השחר, אל התודעה של מהלכי ההתבגרות של הגבריות ושל הנשיות.
תחת להטו המשיחי הנלהב של המדריך, שבעצמו עבר לא מכבר מלילו אל שחרו, הופכים שלושת ימי המחנה לגיבושון – מנה ראשונה למה שמצפה להם כעבור שנה – ובעיקר למהלך החיבור בין החבורה לפסח שהופך להיות הגיבור החיובי. בסיומה של ההצגה עולה עליו השחר שהוא גם שעת הדמדומים כשהוא לבוש במדי צה"ל בדרכו אל גורלו.
ההצגה נוגעת בנימי המקור
מיכאל קרמנקו, מעצב התפאורה, בנה להצגה תפאורה של בדי יוטה צהובים כקש, דרגשי שינה, שולחנות נשלפים, ברז שתייה, מקלחת משותפת ועוד פריטים שהופכים בקלילות למגרש משחקים במושבה, כיתת לימוד, פנימייה, אסם רומנטי ומחנה גדנ"ע.
משלימים את התמונה הזאת התלבושות האותנטיות של יהודית אהרון והתאורה הטובה של אלכסנדר סיקירין, שירי התקופה ומוזיקה של מישה בלכרוביץ', כוראוגרפיה קלילה של סשה לגרנסקי וקרב במה רציני בהדרכת דמיטרי אוסמולובסקי.
מי שגיבש את כל המרכיבים האלה להצגה שלמה שוקקת חיים, נעורים מפכים וכאבי התבגרות לוהטים, הוא הבמאי סלבה מלצב שמגלה שוב ושוב רגישות מיוחדת לעולם הצעיר, לייחודיו וליחידיו המרכיבים בשוני ובדומה את החברה שלהם. יותר מכל, מלצב מצליח, יחד עם העיבוד המצוין של גור קורן, לגעת בנימים של המרקם הספרותי המקורי של קנז.
אל ההישג הזה הבימוי מגיע באמצעות חבורת שחקנים צעירים ונלהבים, שכל אחת ואחד בהם יוצר דמות חיה, טהורה מאוד בפחדיה, מבוהלת מהתעוררותה, מתעשתת בבגרותה. והם מצוינים אחד אחד החל במיכאל גמליאל החם-רך כאלי, מלך הכיתה, הנקרע בין אהבותיו לרחל היפה והרגישה, בעיצוב העדין של קארין סרויה, ולחברו הטוב אריק, שחן נוכר מעצב בדייקנות מרתקת אותו, את תבונתו המיוחדת, ואפילו את בדחנות-השואה שהוא מעז להשמיע שוב ושוב. זהר גלבוע בתפקיד רובי וג'ניה סנופ כעמליה משלימים במשחק טבעי וטוב את חבורת הבסיס.
מעליהם ניצבים המורה הקפדן שלהם במשחק מאופק-מדויק של ויטלי פוקס שהוכנס לסוד ההצגה רק בשבוע שעבר, וגור קורן שגונב את ההצגה כמדריך הגדנ"ע, במשחק כובש של מחוות קול מעובה להרשים וגוף מתפתל, בעיניים דולקות ובלהט של ארבע כנפות המשתלשלות על מכנסיו.
"בין לילה ובין שחר" (יח"צ)
ובתווך שני המוליכים ה"אחרים" של חשמל ההצגה: נעמי ופסח. רות רסיוק כנעמי, מצליחה בכל משפט, ובכל מבע עיניה, לבטא את הכפילות המיוחדת של תפקודה במחזה ובעלילה כדמות מרכזית ובה בעת כמתבוננת מהצד. היא מיטיבה לבטא את תמימותה/פכחותה, אהבתה/אכזבתה, והיא נוגעת ללב במפגש לילי מפתיע עם פסח, ואחר כך כשהיא כופה על חבריה ועלינו לשמוע את ה"איגרת" הכואבת של אלתרמן.
דניאל צ'רניש מגלם את פסח בעוצמה רגשית אילמת בדרך כלל שמביעה את עצמה בתנועתו, במבטיו הנחבאים, בכניעתו החלקית, או במרידתו הנראית ילדותית, אך מונעת בהכרה ברורה של היותו אחר, ולא רק על שום שהוא גדול בשנים מחבריו. צ'רניש מעניק לדמותו של פסח נוכחות כריזמטית שמגיעה אל מיצויה במחנה הגדנ"ע, ומפילה את המחיצות בינו לבין חבריו, ושיאיה בתמונה החותמת את ההצגה כחייל הממתין לגורלו.
בסיכומו של דבר, הצגת "בין שחר לבין לילה" מצליחה להעביר באמצעיה הבימתיים את היופי ואת הייסורים של ההתבגרות נוסח יהושע קנז, וזה גם הישגה המיוחד.