משבעה לשבעה בתשעים דקות

לפני 12 שנים, כשהועלה "רוז" בתאטרון הקאמרי, ראיתי בהצגתו סיפור עצוב, שעם כל ההומור והכאב והטפת המוסר שבו לא הצליח לחדור עמוק לסיפור האנושי שניסה לספר. נקודת האור של אותה הצגה היה משחקה של ג'טה מונטה.
 
לא הופתעתי לגלות שגם בשפת המקור האמריקאית של המחזאי מרטין שרמן, מי שמאירה את המחזה היא השחקנית המגלמת את רוז – שהפעם היא אולימפיה דוקאקיס.
 
המונולוג הארוך של שרמן נוגע למערכת העצבים הרגישה שלנו כיהודים, כישראלים, כבני אדם. אי אפשר להישאר אדיש לסיפור המיוחד של רוז, אישה שיכולה הייתה להירשם כבת דמותה המודרנית של חנה המבכה את בניה. למרות שרוז דווקא מוכנה ומסוגלת להינחם.
 
אבל מרטין שרמן, שידע לחדור לזוועת השואה במחזהו ''עקומים'', מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, כלומר לסכם במאה דקות, ובאמצעות שחקנית יחידה, את תולדות העם היהודי במאה ה- 20. בתחילת השיעור בהיסטוריה הפרטית והלאומית שלה, רוז יושבת שבעה על ילדה שנהרגה ביריית רובה מכוון לגופה הקטן. רק בסוף יתברר כי היא ילדה פלסטינית שחייל צה"ל ירה בה במהלך הפגנה.
 
בין לבין היא עוברת משבעה לשבעה, מכפר באוקראינה לוורשה, ממנה לפלשתינה-א"י, ומשם בכוח בריטי אלים בחזרה לגרמניה, ואז בא תורן של ניו ג'רזי, מיאמי, פלורידה וביקורים משפחתיים בארץ המובטחת.  במהלך הדברים, ככל שהוא מתקדם בזמן, המחזה יוצר הקשרים מוסריים בין מכלול החוויה היהודית (פוגרומים, שואה, מעפילים, הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, עלייה) לבין מלחמת לבנון, ההתחרדות ההקצנה הימנית, וכמובן, איך לא, ההתנחלויות, הפיגועים, האבנים, והדם המיותר הנשפך משני צדי המאבק הנמשך על הארץ הזאת.
 
רוז מספרת את סיפורה לפרטי פרטים, אך כיוון שאי אפשר לספר את הכל, זה נשמע מלאכותי, מאולץ וברגעים רבים מדי משעמם.
 
ההומור היהודי כולל כמה דברי הטפה חשובים על תרבות האידיש, ועל ציונות. אך כשזה קורה, אין מנוס מהמחשבה ששרמן פשוט מנסה למצוא חן, להגיד את הדברים הנכונים לקהלו המקורי בברודוויי, ולשלוח אותו מאולם התאטרון עם תחושת שליחות. הוא לא חשב על קהל ישראלי. את הסיפור הזה אנחנו חיים כאן כל יום, זה המצב הקיומי שלנו הנע משבעה לשבעה.

אולימפיה דוקאקיס, צילום: איציק בירן
 
קריאה קונצרטית
 
ננסי מקלר, במאית בריטית שרשמה היסטוריה כאשר הייתה האישה הראשונה שביימה בתאטרון הלאומי המלכותי בלונדון (את "מי מפחד מווירגיניה וולף") ביימה את השחקנית הנפלאה אולימפיה דוקאקיס בהצגה הבנויה (כפי שזה מוגדר בתכנייה ובאנגלית בלבד) כ"קריאה קונצרטית", כלומר השחקנית קוראת את הטקסט הארוך מתוך מחברת. זה מטריד בהתחלה, אבל איך אומרים? מתרגלים.

אולימפיה דוקאקיס, עמרי ניצן (מימין) ונעם סמל במסיבת העתונאים של הקאמרי, צילום: איציק בירן
 
בעיקר משום שדוקאקיס היושבת תשעים דקות על דרגש עץ בלי ריפוד, בלי לקום ממנו אפילו לרגע, מצליחה בכל זאת להרים עיניה מהכתוב, להישיר מבט אל הקהל, ובקול ענייני מאוד, פה ושם בהטעמה דרמטית השוברת את המונוטוניות היבשה, מצליחה לספר את הסיפור של רוז.
 
אי הנוחות של הישיבה על דרגש העץ, הצורך לשתות מים מעת לעת, משרתים היטב את המינימליזם של הקריאה, הן בתחום הרגש והן בתחום ההומור, ומעבירים טוב את הכנות הרגשית של דוקאקיס ואת יכולתה לספר סיפור, ובכישרונה הטוב לגבור על השטחיות הייצוגית של הטקסט.