ארבעה סיפורי אהבה
 
חמש דמויות בלבד נותרו מאוכלוסיית מחזהו של אנטון צ'כוב "בת השחף", ובאמצעותן מבקשת המעבדת, הבמאית והמורה סופי מוסקוביץ' לרענן את דרך התייחסותנו לאחד מעמודי התווך של התאטרון של המאה הקודמת, ולגישה המקובלת להצגת מחזותיו של המחזאי הרוסי.
 
זאת איננה יומרה פשוטה, אך לפחות בהפקה העולה בבית הספר שלה, עם חמישה מתלמידיה, מוסקוביץ' מצליחה לחשוף את הדרמה והקומדיה המצויים בלב המקור, בגלוי או בין השורות. כך נוצר מרובע של סיפורי אהבה שיוצרים את זירת ההתרחשות, שבמתודת הכאוס הביו-מכני, היא נעה בין לוליינות קרקסית לרגעי אמת מרגשים ומכאיבים שעניינם בסאב-טקסט הוא התאטרון עצמו.
 
סיפור האהבה הראשון של קוסטיה ונינה, שפותח את ההצגה בתמונה מוזיקלית מקורית, מקבל צבע של אהבת-נעורים שדינה לא להתממש. המחזה שקוסטיה כותב נראה תמיד מגוחך, ובעיבוד הנוכחי דווקא משמש היטב את הגישה של מוסקוביץ' ואת הרעיון שהתאטרון   האבסורדי נולד, או לפחות נחזה אצל צ'כוב לא פחות מאצל במאים כמו מיירהולד, ומחזאים כבקט.
 
סיפור האהבה השני, אף הוא בלתי ניתן למימוש, הוא זה של מאשה לקוסטיה. זו אהבה חד צדדית, טרגית, אך כנותה מסבירה גם את דבקותה ועקשנותה להיות שם בשבילו. מוסקוביץ' העמיקה את חוויית הדמות הזאת, והעניקה לה בין השאר גם כמה ממאפייני דמותו של הדוד, אחת הדמויות הבולטות במקור שוויתרו עליו בגרסה הזאת.
 
סיפור האהבה השלישי הבלתי אפשרי הוא זה של קוסטיה וארקדינה, אמו השחקנית,  הדועכת ממעמד כוכב המיינסטרים של אותם ימים, שאמנותה מרחיקה אותה מהפרובינציה ומקוסטיה אל ערי התהילה ממוסקבה עד פריז. ניסיונותיו להגיע אליה, להרשים ולעניין אותה, נתקלים בחומת הפחד שלה מפני נפילתה שלה. כדי להתגבר על הפחד, בגרסה הזאת, ארקדינה חושפת דימוי של מאלף בגן חיות או בקרקס.
 
סיפור האהבה הרביעי, בין נינה לסופר הצעיר טריגורין, מאהבה של ארקדינה, כולל בתוכו את שלילת סיפור האהבה הקיים לכאורה בין השחקנית הדגולה לסופר המצליח, שאינו אלא סיפור של תלות הדדית בפרק זמן קריטי לקריירה של כל אחד מהם.
 
שלילת הסיפור שלהם מתקיימת בהתאהבות הכנה בין נינה לטריגורין. זו התאהבות כנה בין גבר שאבד לו האון הרגשי ובין נערה מתבגרת שההורמונים הפיזיים והרגשיים מעבירים אותה מנעורים לנשיות. אך בעיקר זו התלקחות של חיים – אלה שלא יתגשמו, במקרה שלה, ואלה המבוזבזים במקרה שלו.

"עכשחף" צילום: יוסי צבקר

הישגים של משחק צוות
 
למען האמת בגרסה הזאת של סופי מוסקוביץ' יש הפתעות לכל אורכה. כך למשל, כדי לתאר את המבוך הרגשי בין האם לבנה, יוצרת מוסקוביץ' את אחד הרגעים המרתקים בהצגה הזאת – דו קרב סייפים בין השניים. זה הרבה יותר מדימוי מוחצן או תיאור של מאבק בין אוהבים – זהו רגע של תאטרון נטו.
 
אך בעיקר בתמונה האחרונה שבה מוסקוביץ' מחזירה אותנו אל המקור, ואף מביימת אותו בישירות, נקייה כמעט לחלוטין מזיקוקים של להטים. יש בה גם אמירה קשה על נינה ועל הבחירה שלה להמשיך אל אובדנה – באמצעות התמונה שבה היא מצטרפת אל משחק הקלפים של ארקדינה, טריגורין ומאשה, ומניחה את קוסטיה לאובדנו.
 
את הגרסה הזאת שלה, בבימויה המוקפד, הכולל את עיצוב התנועה והעריכה המוזיקלית, מעלה מוסקוביץ' בבמה חשופה כמעט לחלוטין, למעט הפינה האחורית, שפאבל קרלין עיצב  כרציפי עץ על חוף אגם – כפי שרומזת גם התאורה הטובה של אלכסנדר סיקירין – עם סולם ברזל המוליך אל לא כלום.
 
משימתה העיקרית של מוסקוביץ' כבמאית נוגעת למשחקם של חמשת התלמידים שנבחרו לגלם את התפקידים המורכבים שהיא יצרה לדמויות המקוריות של צ'כוב. ההישג הראשון במעלה, המחויב לפי תפיסתה הכללית, הוא זה של משחקם כצוות מתואם בכל מרכיבי המשחק האינדיבידואלי, וביצירת הדימוי השלם של ההצגה.
 
לאון מרוז כקוסטיה נשא את משא ההצגה באנרגיה סוחפת, לוליינית, עד לתמונה האחרונה, שבה הוא פושט מעליו את המחלצות ונותר חשוף ורק אהבתו הגדולה לנינה עדיין מפעימה וחיה בגופו הנמוג אל מותו. לצדו, הדס אייל מעצבת יפה את נעוריה של נינה, את התאהבותה בטריגורין ואת המעבר אל הנשיות הכואבת.

"עכשחף", צילום: יוסי צבקר
 
יבגניה בונדרנקו  נוגעת ללב במלודרמטיות הכנה של אהבתה, ייאושה ומסירותה; יעל פרסבורגר מדויקת ומרשימה כארקדינה שמגוננת על עצמה בחזות של אנדרטת שיש קרה לסירוגין עם פרצי לביאה פצועה; רועי ראובני טוב ומשעשע כטריגורין, שהוא סביבון רומנטי חסר חיוניות עצמית.
 
"עכשחף" של סופי מוסקוביץ' ותלמידיה היא הצגה מעניינת בזכות הרעיון ושפע ההמצאות הנראות לעין, ובעיקר משום שבסופו של דבר יש בה הרבה יותר מ"בת שחף" המקורי של צ'כוב מכפי שנדמה.