צבי גורן מדווח מלונדון כיצד הפקות חדשות למחזות של אוריפידס ושייקספיר מאירים את מערכת הבחירות בבריטניה בלפידים תיאטרליים מרשימים.
תיאטרון ובחירות
טוני בלייר מבקש להיבחר לתקופת כהונה שלישית כראש ממשלת בריטניה. אם לסמוך על חוות הדעת של יועצו הקרוב ביותר, שהודלפה כמובן לתקשורת, הניצחון כבר מובטח. תשכחו מתחלואי מערכת הבריאות, מהאלימות ברחובות הערים, מהצפת הממלכה בזרים "חוקיים" חדשים מהאיחוד האירופי, ותדאגו שהמצביעים יגיעו לקלפי, כותב היועץ אליסטייר קמפבל.
הוא כמובו איננו מתייחס לדעת הקהל הגואה נגד בלייר בגלל ההסתבכות האישית שלו – אפילו יותר מזו של בוש – בעירק. המלחמה הנמשכת שם היא מרכז הכובד הגלוי או הנרמז של פרשנויות ההפקות החדשות של מחזות: "הקובה"- המתרחש בסופה של מלחמת טרויה, ו"יוליוס קיסר" - המתרחש ברומא.
בשני המחזות האלה המלחמות משמשות רקע לנושאים פוליטיים שקל למצוא להם ביטויים בני זמננו - רודנות, תככי שלטון, נאמנות וחברות. משום כך הפיתוי הגדול הוא לתת לבוש מודרני, או לפחות לא "אותנטי לתקופת העלילה".
ואנסה רדגרייב כהקובה מנוכרת
ב"הקובה", הפקה של ה"רויאל שייקספיר קומפאני", הבמאי לורנס בוזוול דווקא נזהר מפני המלכודת הזאת. בעזרת הלבוש האנגלי החדש שהכין המתרגם, המחזאי טוני הריסון למחזה של אוריפידס, בוחר הבמאי בדרך ביניים המאפשרת לצופה לבחור את המקום והזמן שהוא מכוון אליהם. המבקרים והצופים בחרו בצפון עירק. הקובה ונשות טרויה הפכו, בסממנים שונים, לנשים המקוננות על מתיהן אלו שמתו מאש הקואליציה ומאש משמר הרפובליקה גם יחד.
אבל זה לא עובד באמת, אולי בגלל שהתפאורה "יוונית-קלאסית", אולי בגלל שמקהלת הנשים הגדולה שרה את הטקסטים כאילו היו קטעים מאופרה מודרנית (והמוזיקה עצמה תופסת לפיכך מקום מרכזי, אך ללא מצלול מובהק של מקום או זמן). ובעיקר משום שלמעט תמונה אחת, הכל נראה ונשמע קר מאוד, נטול כאב.
כוכבת ההצגה היא השחקנית הוותיקה ואנסה רדגרייב, והיא מעצבת את הקובה כמי שבעורקיה זורם דם כחול, אבל גופה יצוק חימר המאיים להתפרק. מאיים, אך גם כשהיא נופלת או זוחלת הרוח איתנה והיא קמה ועומדת נחושה לנקום את רצח בנה הצעיר. רדגרייב נמנעת מרגשנות יתרה, ואף יוצרת תחושה של ניכור.
עד התמונה האחרונה, כשהקובה מתבוננת בחיוך מר בקרבנותיה – שני ילדים חפים מפשע שרצחה כנקמה על רצח בנה, ואביהם, רוצחו, שניקרה את שתי עיניו והוא מקונן נכחה על בניו. ברגעים הארוכים האלה מבטאת רדגרייב ברור את המחיר של כל המלחמות ובכל המחנות.
מנת אקטואליה שקספירית
העוצמה הרגשית החסרה בהפקה הזאת מצויה בשפע עוצר נשימה בהפקה המרתקת של "יוליוס קיסר", המועלית בתיאטרון ברביקן בבימויה של דבורה וורנר. זאת הפקה מודרנית לחלוטין מכל בחינה שהיא, החל בתפאורה והתלבושות וכלה באפקטים של תאורה, סאונד ווידיאו, ובעיקר במשחק.
הישגי ההפקה הזאת מתחילים בקבוצת כוכבי הבמה הבריטית כיום – רלף פיינס בתפקיד מארק אנטוני, אנטון לסר בתפקיד ברוטוס, סיימון ראסל ביל בתפקיד קסיוס, ג`והן שראפנל בתפקיד קיסר ופיונה שו בתפקיד פורציה, רעייתו של ברוטוס. לצדם עוד כעשרה שחקנים מקצועיים ועוד כתשעים ניצבים – כמחציתם שחקנים חובבים של המרכז הקהילתי שליד הברביקן.
לכל אחד מהכוכבים יש תרומה ברורה לעיצוב בן-זמננו של המחזה השקספירי המיוחד, שמקבל בהפקה הזאת את ממדיו הראויים כדרמה פוליטית-פסיכולוגית שכל משפט הנאמר בה הוא בעל משמעות בעלת תוקף לכל תקופה מאז ועד ימינו אלה.
וורנר עמלה על הפרטים הקטנים ביותר בדרמה הזאת, כשם שטרחה להפיק טקסט ברור מאוד מכל אחד משחקניה. כבר מזמן לא שמעתי טקסט שקספירי או אחר ברור וצלול כל כך, וזה כשלעצמו כבר היה בחזקת תענוג. מה גם שהשחקנים השכילו לבטא משמעויות חדות מאוד, מצבי רוח, אופי ייחודי של כל דמות, וזרימה מרתקת של "התודעה הדרמטית" של המחזה.
פיינס גילם את מרק אנטוני כמי שהדברים נופלים עליו מבלי שהיה מוכן לקראתם, וכאשר מגיע תורו להספיד את קיסר הוא חי את המונולוג הנפלא שלו בכל גופו, תחילה כאובד עצות, נואש, כמחפש את המילים, דוחף אותן בכוח, ולאט לאט כמי שמבין את משמעותן ואת תוצאתן הוא מרעיף אותן כמטר על אוזני ההמון הנסער. אחר כך, משגילה את כוחו, הוא כבר חד כתער, וגוזר דין מוות לאויביו במחי לחיצה על המלדת של המחשב הנישא שלו.
ראסל ביל מעצב את קסיוס מנקודת מבט שונה לחלוטין מזו המקובלת, ובמקום להיות ריקא מפחיד כפי שקיסר מתאר הוא מעצב את דמותו כפי שהוא רואה את עצמו. הוא פוליטיקאי חריף, אינטלקטואל מיוסר, בעל יכולת שכנוע מסוכנת, אך הוא אינו בעל כריזמה מספקת להיות מנהיג במקום קיסר. ביל מדגיש היטב את העובדה שהקשר נגד קיסר לא נועד להמליך אותו תחתיו אלא לנקות את השלטון. הוא בוחר בברוטוס, הנחשב לאציל מכל הסנטורים.
פיונה שו, בתמונה האחת שהיא מופיעה בה, נותנת שיעור משחק מרתק, הן בעיצוב פיזי מושלם של פורציה, רעייתו החולנית של ברוטוס, הן בביטוי הסקרנות לדעת מה מעיק עליו, והתביעה שלה שיגלה לה את סודו. בדרך כלל פורציה מתקבלת כנודניק אמיתי וקטנוני, אך אצל פיונה שו זאת אישה חושנית מאוד, בעלת חוש הומור דק. היא חושפת כתפיים כאשר היא מאשימה את בעלה שהוא מתייחס אליה כאל זונה, והיא מזדקפת ונעמדת כפסל חצוב בשיש כשהיא מזכירה לו שהיא בתו של קאטו האציל. וכל מילה ומשפט שהיא אומרת מסותתים, מושחזים, וחודרים עמוק.
הישג חשוב במיוחד של הבמאית הוא בהצלת חלקו השני של המחזה, אחרי רצח קיסר וההספדים עליו. וורנר הצליחה להפיח רוח חיים בתמונת המריבה הגדולה בין קסיוס לברוטוס, עיצבה יפה את הופעת רוחו של קיסר המת בשנתו של ברוטוס, והסעירה בתמונות הקרבות.
ומעבר לכל אלה אפשר בהחלט להצביע על הצלחתה של וורנר לתת לקהלה את מנת האקטואליה שתמיד מחפשים במחזותיו של שקספיר. ואכן, היו מי שביקשו למצוא את מרכז הכובד בהקבלה בין קיסר לסדאם חוסיין. הם התאכזבו כמובן. מה גם שלא את תמונתו של זה הם מצאו בתכנייה להצגה אלא את תמונותיהם של בוש ובלייר. מכאן ואילך, נראה שוורנר מניחה שכל מי שיבוא להצגה יגיע עם ציפייתו, וייצא ממנה עם פרשנותו.
במדינה מסוימת, אני חושש, כמה פוליטיקאים ותומכיהם היו ממהרים ומאשימים אותה בהסתה לרצח המנהיג. בבריטניה מחפשים דרך אחרת לסלק אותו. בינתיים נראה שהוא יישאר ברחוב דאונינג 10 גם אחרי הבחירות שיתקיימו בשבוע הבא.
"הקובה" תועלה עד ה- 7 במאי 2005 בתיאטרון האלברי (בלסטר סקוור)לפרטים נוספים
"יוליוס קיסר" תועלה עד ה- 14 במאי 2005 ב- Barbican Theater לפרטים נוספים – באתר התיאטרון
או כאן
26/04/2005
:תאריך יצירה
|