הוירטואוזיות של דורון תבורי והעיבוד של רנה ירושלמי נאבקים בתמצותו של מחזהו של בקט
משחק מראות
מה כבר יש לו לאיש בודד, קבור במחשכי ביתו, כשהוא מציין את יום הולדתו ה-69, עדיין על רגליו, עדיין צלול מחשבה, עם קצת תעתועי זיכרון, וקצת קשיים בראייה ובשמיעה? ב-1958, כשסמואל בקט כתב את "הטייפ האחרון של קראפ", זה נחשב כגיל "סופני". כיום זהו גיל, כפי שאומרים לי, הנחשב “צעיר".
בקט כתב את המחזה לשחקן יחיד אחרי ששמע שידור רדיו עם השחקן פטריק מקגי (“תפוז מכני") והוא גם זה שהתכבד בביצוע הבכורה העולמי, ראשון לשושלת נכבדה של שחקנים בכל העולם, שכללה אפילו את המחזאי הרולד פינטר, שנתיים לפני מותו. בישראל הועלה המחזה לראשונה ב-1961 בבימויו ובמשחקו של שחקן הקאמרי המנוח זלמן לביוש, בערב משותף עם "סיפור גן החיות" של אדוארד אלבי.
קראפ הוא "אנטי-גיבור" אופטימלי. הוא סופר שלא זכה בהצלחה או בהכרה. הוא מציין את יום הולדתו ה-69, בסיוע יומנו וטייפ שהקליט בו את עצמו 30 שנה קודם. האירוע המכונן, שהוקלט על ידי קראפ כשהיה בן 39, היה התגלות רוחנית גורלית, שבעקבותיה פנה עורף לאהבה, התמסר לכתיבה אך למעשה גזר ערירות על עצמו ועל המשך קיומו ביקום הסגור שלו.
האש שבערה בו כשהיה בן 39 ניצתה מאוחר מדי, והמשפט האחרון בטייפ הישן האומר כי "אולי השנים הכי טובות שלי חלפו" מקבל אישור ומשנה תוקף כעבור 30 שנה. את תגובתו והדהודיו לאותה הקלטה הוא מקליט עתה בטייפ "האחרון". וכדאי בהחלט לזכור כי שם התואר "האחרון" אינו מציין בהכרח שלא יהיו טייפים נוספים בהמשך חייו.
הטייפ האחרון של קראפ (צילום: גדי דגון)
כי כן גם בשלב הנוכחי של חייו, כשהוא כבד שמיעה וראייה, קראפ איננו שכיב מרע. להפך, הוא חי מאוד, ויש לו הנאות קטנות כמו הבננות שהוא מאכסן במגירת השולחן, או משקה אלכוהולי, שלפחות במחזה המקורי נחבא אי-שם מאחורי הקלעים, ואנו רק שומעים את חליצת הפקק מהבקבוק ואת מזיגתו לכוס, ואיננו רואים אותו מתענג עליו.
צעד צעד בדייקנות מתקדם המחזה, על מרכיביו הבימתיים והרדיופוניים – בקט היה אמן מחזות-הרדיו – והופך לעימות ווקאלי – בטקסט רב שכבות - של זיכרון ומכאוביו בין קראפ החי לקראפ המוקלט. מבחינה מסוימת זו הצגה בתוך הצגה, וקראפ הוא גם השחקן וגם הצופה, ואפילו הבמאי של המפגש בין הקלטת העבר והקלטת ההווה כמין משחק מראות הניצבות זו מול זו ומשקפות עד אין סוף את הדמויות הנחזות בהן.
הדרמה של קראפ היא למעשה מעין אירוע וירטואלי, ממש כמו הדמויות במשחק המראות, ולא לחינם קבע בקט כי זמן ההתרחשות הוא "מאוחר בערב בעתיד". כך הוא נמנע משיוך תקופתי של קראפ, ומשום כך גם אין במחזה שום התייחסות למה שקורה מחוץ לחדרו. הוא והזיכרון שלו הם היקום שבתוכו הוא נע.
קראפ עושה הצגה
בגרסתה של רנה ירושלמי העולה עתה עם דורון תבורי ב"אנסמבל עתים", נותר על כנו העיצוב של קראפ כזקן סופני, עם הדגשה שיטיונית, המגיעה לשיאה בחלקה האחרון של ההצגה, שבה העיבוד מרחיק באמצעות וידאו-ארט של נמרוד צין מחדרו האפל של קראפ אל היקום הגדול.
ההחלטה הזאת באה בהמשך להחלטה אחרת, מזערית לכאורה, הנוגעת לטייפים של קראפ, המככבים לצדו במחזה המעמת עבר והווה בחייו. אצל בקט הטייפ הוא סליל, שקראפ מתרפק על הרכבתו על צירי מכשיר ההקלטה הגדול, כשם שהוא מתענג על הגייתו שוב ושוב. בהפקה של ירושלמי הסליל הפך לקלטת, כזאת שמכניסים אותה למכשיר קטן. כך נמנע גם השימוש במיקרופון נייד כאשר קראפ מחליט להקליט את הטייפ "האחרון" שלו.
אני מציין זאת משום שבניגוד לשינוי הזה, ועוד כמה שינויים מזעריים, ואפילו בניגוד מסוים לתרגום העכשווי יחסית של דורי פרנס, רנה ירושלמי לא עשתה את הצעד הגדול של עיצוב הדמות של קראפ כעכשווית-עתידית. ייאוש ואכזבה של בן 69 המוצג עכשיו הוא פחות טבעי וברור מכפי שבקט חזה בשעתו. עיצובו של קראפ כבן הדור הזה היה יכול להעניק לטרגדיה שלו ממד חדש.
הטייפ האחרון של קראפ (צילום: גדי דגון)
מה גם שאת תפקיד קראפ מגלם דורון תבורי, אחד השחקנים שיכולים להתיימר כי בקט כתב תפקיד הגזור למידתם. הוא אמנם צעיר יותר מקראפ, אך זו איננה סיבה טובה להזקין אותו ולשעבד את עיצובו הזקן בהתאמה מוחצנת ליכולתו הווירטואוזית, הפיזית והווקאלית, ובתלבושת שעיצבה לו יהודית אהרון.
למעשה אני מוצא בכך פגם מהותי מאוד, כי בעוד קראפ מתנהל בין קירות ביתו ואנו, באולם, מתפקדים כמציצים ומצותתים בחשאי, בהצגה הזאת הכל נעשה במודעות מודגשת לנוכחותנו, בכל מחווה, בכל תנועה, בכל הגה, כאילו קראפ עושה לנו "הצגה".
אמנם העיצוב הזה כשלעצמו ומשחקו של תבורי עשויים ביד אמן, אך יש בהם ניגוד מסוים למה שעושות המוזיקה של אבי בללי, ועוד יותר מכך תאורת הצללים המרתקת של אבי יונה בואנו (במבי) שהדגישה נכון את השתקפותו של קראפ כאסיר בכלא שבנה לעצמו.
על אף המחלוקת הזאת ביני לבין יוצריה, אני ממליץ בחום לראות את "הטייפ האחרון של קראפ" בגרסתם הייחודית של ירושלמי ותבורי, כהזדמנות חדשה לפגישה עם המחזה הנפלא הזה של בקט.
24/04/2012
:תאריך יצירה
|