אמיר קריאף ואביטל פסטרנק, "נורה" (צילום: יוסי צבקר)


שני מוקדי עניין אפיינו את גרסתו של ברגמן – הרעיון שהמחזה עוסק בטבע האנושי, ולפיכך הדגיש את הצד הפסיכולוגי של הדמויות,  והטרגדיה של הבת (אחת במקום שניים או שלושה ילדים) שגן העדן המשפחתי מתמוטט מול עיניה.
 
שלא כב"תמונות מחיי נישואין" שלו, כאן ברגמן דווקא העלה לבמה את הבת בתמונת הפתיחה שהוסיף, שבה נורה מספרת לבתה סיפור אגדה עם סוף טוב, ובתמונת הסיום, כשהיא נותרת מאחור כאותה בובה שהייתה פעם אמה.
 
עלילת המחזה, בתזכורת קצרה, מתחילה בערב חג המולד כאשר טורוולד הלמר, בעלה של נורה, מתמנה למנהל בנק ומחליט לפטר את אחד העובדים, קרוגסטאד, בעל העבר מפוקפק.
 
האיש זה הוא גם מי שהלווה לנורה את הכסף, והוא מודע לכך שזייפה את חתימת אביה המת על שטר הערבות להלוואה. כדי להציל את משרתו הוא מאיים לחשוף את קלונה של נורה בפני בעלה.

טורוולד  מתייחס אל נורה כאל מושא חשק וכבובה שאמורה לעשות את "רצון הבעל". נורה נאחזת באמונה שבעלה יבין את פשר מעשיה, יסלח ואף ייטול על עצמו את האחריות להם. אבל כאשר העניינים החשאיים נחשפים הוא מכזיב את תקוותה, ולאחר סצינה של כמעט-אונס היא מבינה כי עליה לעזוב אותו ואת בתה.
 
בדרמה נוטלים חלק גם גב' לינדה,  ידידה ותיקה של נורה, שמתגייסת לעזרתה אצל קרוגסטאד, שבעבר היה מאהבה, וד"ר ראנק, רופא ערירי, ידיד משפחה, החולה במחלה ממארת, מאוהב בנורה ומתייחס אליה בהתאם כאל בובה.
 
לחיצה דרמטית מוגברת
 
הגרסה של הבמאי כפיר אזולאי הולכת בעקבות הגרסה של ברגמן החל מעיצוב הבמה, והתפאורה היפה של ערן עצמון הנאמנה למקור ואף יפה יותר בפשטותה: במה קטנה שעליה מתרחשת העלילה, במרכזה של הבמה הגדולה המוקפת בקירות גבוהים כחומות כלא שחורות. 

"נורה" (צילום: יוסי צבקר)

משני צדי הבמה הקטנה ניצבים כיסאות שעליהם יושבים – בדרך כלל – השחקנים שאינם משתתפים בפועל במתרחש על הבמה הקטנה. אבל בניגוד לגרסתו של ברגמן לפיה הם צופים אילמים במתרחש, אצל כפיר אזולאי הם "משחקים" כל הזמן.
 
בפועל הם גונבים את תשומת הלב בתנועה, בעישון סיגרים (שסירחונם מעיק על היושבים באולם), או בזמזומי טקסטים לא ברורים, ובסך הכל הם מפריעים לריכוז במתרחש אצל נורה – היחידה שאיננה משחקת מחוץ לבמה הקטנה.
 
יתר על כן, הם גם מוסיפים אפקטים "מפחידים-גורליים" של טריקת דלתות "סמויות" בקירות, המגבירים את הלחיצה הדרמטית המוגברת של הבימוי ואת המתח המלאכותי שיוצרת המוזיקה של יוסף ברדנשווילי. כשלעצמה זו מוזיקה מרשימה מאוד בגווניה הכהים – כמו התאורה המצוינת של תמר אור ואפילו הגוון השחור השליט בתלבושות של יהודית אהרון, אך היא היפוכו המוחלט של הטקסט הבהיר של איבסן-ברגמן בתרגומה הצלול של רבקה משולח, והתנועה הקלילה שעיצבה טליה בק. 
 

אמיר קריאף ואביטל פסטרנק, "נורה" (צילום: יוסי צבקר)

עם זאת עיקר הבימוי של כפיר אזולאי מתמקד בעיצוב מעניין של הדמויות, החל בנורה של אביטל פסטרנק המצוינת ולצידה אמיר קריאף כבעלה טורוולד. גם אצלו ניתן לחלק את עיצוב המשחק לשניים. בחלק הראשון קריאף מצליח לאזן את היחס החם והאוהב לכאורה של הבעל המשחק בבובתו, עם הענייניות והקפדנות שלו, והשמירה על עקרונותיו כמנהל הבנק.
 
בחלק השני קריאף חושף יסוד חייתי-פראי מאוד בדמותו של טורוולד, החל בלהטו הפיזי והמיני, דרך תדהמתו מסרבנותה החשודה של נורה למהלכיו, וכלה בהתפרצותו האלימה כשהוא מגלה את חטאה, ולאחר מכן כש"האסון" מגיע אל סופו הטוב. אבל רק בהמשך, בתמונת הסיום, נוכח מונולוג הפרידה של נורה,  טורוולד של קריאף הוא אנושי.
 
מיכל ויינברג מצוינת בתפקיד הידידה גב' לינדה, ובעיקר בתמונת הווידוי שלה אל אהבתה לקרוגסטאד. זוהר שטראוס מגלם אותו בשילוב טוב של ייאוש ואיום, ואפילו במינון מוגבר מכרגיל של הצד האנושי.
 
ולדימיר פרידמן כד"ר ראנק צעיר יותר מהמקובל, נוגע ללב ברגעי הווידוי על תשוקתו החשאית לנורה, על מחלתו ובעיקר בפרידתו ממנה ומטורוולד. ניקול פודבלני משלימה היטב את הצוות כבת-הבובה של נורה.
 
איבסן או ברגמן, “נורה" או "בית הבובות", "הטבע האנושי" או "פמיניזם ושחרור האישה" – ההצגה בתאטרון באר שבע מחזירה לבמה את אחד המחזות החשובים והמעניינים של הדרמה המודרנית.