חנן שניר וצוות שחקנים-זמרים מצוין בדרמה נפשית קיצונית על אם שזכר בנה המת רודף אותה
דמויות קרטון ייצוגיות
קצת מוזרה בעיני ההחלטה להעלות את המחזמר האמריקאי כל כך "כמעט נורמלי" אצלנו, בארץ שהשכול הוא יסוד בשרשרת התורשה שלה, ובחברה שבכל שנה מצטרפים למעגל הכאב שלה אמהות, אבות, אחים ואחיות, יתומים ויתומות. כל שכול ונסיבותיו. כל אובדן ומחירו.
ההצדקה הראשונית להעלאת ההצגה בהבימה, מעבר לרצון להביא הנה משהו שזכה בפרסי "טוני” של ברודווי, היא שהבמאי שלה הוא חנן שניר. שניר הוא במאי מוערך ובעל תואר שני בפסיכולוגיה ייעוצית, המנהל חזרות בטכניקות פסיכו דרמטיות, ואף מנחה סדנאות פסיכודרמה לאנשי מקצוע מהתחום הטיפולי. זה גם יתרונו ומעלתו מול הטקסטים הפשטניים של בריאן יורקי והמוזיקה הצעקנית בעיקר של טום קית.
ההבנה של שניר וההכרות המקצועית שלו עם נושא האבל הלא מעובד היא גם הגורם לכך שקבוצת זמרים-שחקנים מצוינים אחד אחד – שיצוינו בהמשך - מצליחים להחיות את הדמויות המקורטנות הייצוגיות. הם נעים במעגלים, עולים ויורדים בגרמי מדרגות בתוך תפאורה שלדית שעיצב ערן עצמון בתנועה שעיצבה עבורם מיטל דמארי, והם משתדלים מאוד לתת נפח אנושי לסיפור שאמור לרגש.
עלילת המחזמר מתארת את משפחת גודמן המתגוררת בפרברים. דיאנה האם, סובלת מהפרעה דו-קוטבית ונזקקת לטיפולים פסיכיאטריים שונים. היא אינה מבחינה בין דמיון למציאות, ובטוחה שבנם המת, גייב, עודנו בחיים.
תמונת יח"צ
האב, דן, מנסה להיאחז במשפחה המתפוררת, ובאשתו, ובתם בת ה-16 נטלי נאלצת להתמודד עם גיל ההתבגרות, תוך צפייה בהתמוטטות ההדרגתית של אמה, ובמקביל עם האהבה הראשונה שלה להנרי וכמובן עם הקשיים הנובעים מהמסגרת המשפחתית.
מהדיבוק ועד נורה
על פניו, ובהגדרתו, ציר העלילה הם ייסוריה של האם. היא חיה אותו, חוגגת את יום ההולדת שלו, ובאורח ביזארי למדי - לצורכי ההצגה, אך ללא התייחסות דרמטורגית רצינית – היא “מגדלת" אותו בזיכרונה, מפעוט בן שנה שמת מסיבוך מעיים, לנער מתבגר בן שבע עשרה.
אך כפי שזה מוצג יפה בהצגה של שניר, יותר משהאם נאחזת בזיכרון הבן, המת הזה הוא מין דיבוק שאינו מרפה מאמו ומפריע לה לתפקד אחרי השנים שחלפו. יתר על כן הוא גם מפריע לה לקבל את הטיפול הדרוש, לפני ההתמוטטות ובמהלכה, כדי שלא יגרשו את זכרו ממוחה, נפשה, או גופה.
אחרי שהטיפול בה מגיע לשלב של שוקים חשמליים שנושאים פרי הדרגתי, ובעזרת בעלה, בתה, אלבומי תמונות ותיבת נגינה, האם צועדת בנתיבי הזמן האבוד, והדיבוק יוצא ממנה. ואז, בתפנית דרמטית של ממש, היא מחליטה לצאת מהבית עם מונולוג שנשמע כגרסת כיסוי למונולוג של נורה ב"בית בובות" של איבסן.
ציוות הזמרים-שחקנים בהצגה יכול להיחשב כקלף המנצח של שניר, כשאת הצמד הזה – האם ובנה – מגלמים ושרים בלהט ובתשוקה איילת רובינסון שמצליחה לעצב את מגוון מצביה הנפשיים והפיזיים של האם, והראל סקעת שנכנס עמוק לדמות-רוחו של גייב, והוא מצוין בכל מה שנוגע לביטוי הפיזי של מגעו כמת.
דורון אורן בתפקיד האב, דנה פרומצ'נקו כבת נטלי וגלעד שמואלי כהנרי, החבר האוהב שלה, מעצבים מצוין את המערכות הרגשיות המסובכות של הדמויות. ובתווך, תומר שרון המושלם בשני תפקידיו כד"ר מאדן, ובמיוחד כד"ר פיין – תפקידים שנראים כסאטירה על הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, גם אם בסופו של דבר, ובדרכן, הן מדכאות את האבל הבלתי פתור. וקצת מעבר לכך.
תמונת יח"צ
להקת הנגנים בניהולו המוזיקלי של יוסי בן נון מתגברת היטב על המוזיקה שברגעיה הטובים ביותר מצטטת בחיוך את "צלילי המוזיקה" ובסנטימנטליות את "אי שם" של סיפור הפרברים. רוב הזמן זו מוזיקה רעשנית, נטולת עידון וחוכמה, שתובעת מהזמרים לקרוע את גרונם.
הם עושים זאת חזק בהדרכתה הקולית של דוקי עצמון והקורפטיטור נדב רובינשטיין, מבעד לסאונד החי שעיצב אריק אביגדור. את הצד החזותי משלימים היטב התאורה של מאיר אלון והתלבושות שעיצב ארז מעיין.
אבל בסופו של דבר, ולמרות מאמציהם של חנן שניר ושותפיו, “כמעט נורמלי" נותר מחזמר מוחצן ורק כמעט מרגש.
08/05/2012
:תאריך יצירה
|