הבימה מעלה גרסת קרנבל מרהיבה של אילן רונן לשקספיר עם יעקב כהן כשיילוק טבעי וצוות יוצרים נהדר
הצהרה של איכות אמנותית
את הרשימה הזאת עלי לפתוח בגילוי נאות. יצאתי לראות את ההפקה החדשה של הבימה על חשבוני, לפני שהתאטרון מזמן את הביקורת, ולפני שהיא יוצאת בסוף החודש ללונדון להשתתף באולימפיאדה השקספירית של תאטרון "הגלוב", לצד 36 תאטרונים אחרים מכל רחבי העולם.
הזדרזתי מטעמים שונים, אך העיקרי בהם הוא התחושה שלי כי לא יאה לתאטרון הלאומי לשגר הצגה לפסטיבל בינלאומי ולמבחנם של המבקרים שם מבלי שהיא תועמד למבחן מקדים של הביקורת בארץ.
מעבר לכך, בלכתי לראות את ההצגה לא הייתי בטוח שגם אכתוב עליה, ולו לפחות מהטעם שאראה מה שמוכר כ"הצגת הרצה" וייתכן שעדיין לא הבשילה כל צרכה ובהתאם למלוא שאיפותיהם וכוונותיהם של יוצריה. ידעתי רק שאם ההצגה תהיה טובה בעיניי – אעז ואשבור את המחסומים.
אחרי ההקדמה הארוכה הזאת, ומאחר שכבר ברור כי רשימה בכל זאת יש, אני עובר בהנאה רבה לעניין עצמו. כלומר "הסוחר מוונציה" בגרסת הקרנבל המרהיבה של אילן רונן ושותפי יצירתו, עם יעקב כהן כשיילוק הכי טבעי שיש וחבר--מרעיו השחקנים המצוינים היא הצגה שטוב כי היא תוצג שם – ובעיקר כאן – כהצהרה של איכות אמנותית.
את האיכות קובעים בראש וראשונה המחזה עצמו (ועליו בהמשך) עם תרגומו העברי החדש והמלבב של דורי פרנס, שיחד עם הדרמטורגיה הטובה של שחר פנקס נתנו לרונן את החומר הנכון שממנו הוא היה יכול לבנות הצגה להתגאות בה.
זירה חזותית מושלמת
תוסיפו אל אלה את יוצרי הזירה החזותית באולם הבימרתף ע"ש יהושע ברטונוב, שנוצל לכל עומקו – עד מערכת הצינורות בקיר האחורי ששרד מהבניין הישן והטוב: שני טור עיצבה תפאורה שיש בה חבלים עולים ויורדים, תיבות, בימה קטנה, כסא נוצרי וכס יהודי, וזיו וולושין נתן לבמה הזאת את מרחבי האור והעונות של ונציה ובלמונט.
"הסוחר מוונציה" (תמונת יח"צ)
ובתווך, בין הבמה לשחקנים, מעצב התלבושות מאור צבר שברגעים רבים גונב את ההצגה ב"לבוש אופנה" של רנסנס איטלקי – קליל ומאובזר מנעל ועד ראש ובגוונים בהירים לגברברי ונציה – כולל המסכות הנפלאות - ושל פעמוניות שמלותיהן של שתי נשות בלמונט, ומנגד אופנת היהודים, כבדה ו"אחרת" ללא שעטנז חומרים, בגוון חום-ארגמני.
ואם קרנבל – וכך זה מתחיל, נמשך ומסתיים – ברור כי צריך גם מוזיקה, והרבה, ואת זו מביא להצגה הזאת אורי וידיסלבסקי, שמבצע אותה עם המקלדת והמחשב צמוד לקהל ועם נגנים חיים (ששמם נגרע מדף התכנייה), וברגעים רבים גם עם השחקנים. וזו מוזיקה נדיבה, שיש בה גם הומור, וגם נגיעות מדויקות של מתח וריגוש.
וכמובן יש תנועה מעודנת או לוהטת, רומנטית או ממזרית שאותה יצרה מירי לזר שאפילו מפתה נציגים מהקהל לקום ולחגוג קצת עם השחקנים.
מחויבות אישית וצביעות חברתית
כדי להבין את מלוא הישגה של ההצגה הזאת – כפי שהוא מתבטא בבימוי ובמשחק – ראוי לחזור אל המחזה עצמו, שיש עדיין מי ששוללים אותו כ"אנטישמי" ומסתייגים מהעלאתו כאן כל פעם מחדש.
לטעמי, שקספיר יצר ב"סוחר מוונציה", שאותו כתב לקראת סוף המאה ה-16, את אחד המחזות השלמים שלו, הבנוי משילוב חכם של שני רעיונות מרכזיים. הראשון הוא זה של המחויבות האישית, מחירה, ושבירתה.
"הסוחר מוונציה" (תמונת יח"צ)
הרעיון השני, שרונן מצליח להדגיש אותו היטב לכל אורך הדרך, ובעיקר בתמונת המשפט הגדולה ובעקבותיה, הוא זה של הצביעות. זו של החברה הוונציאנית, שחוקיה מאפשרים אמנם ליהודים לחיות ולהתפרנס, אך בשעת המבחן היא משפילה אותם, מכה בהם, ועוברת לסדר היום.
הצביעות הזאת מתחילה כאשר אנטוניו האנטישמי מסכים לערוב להלוואה גדולה שבסאניו הבזבזן לוקח משיילוק, המלווה בריבית על פי החוק הוונציאני. אך זו רק יריית הפתיחה.
במהלכים בנויים היטב – בדרך כלל קומיים - שקספיר מתאר שרשרת פעולות שהמכנה המשותף להן הוא הפער בין הגלוי לנרמז, בין מחויבות לפריקת עול, ובסוף בין צדק לחוק, בין תביעה לחסד וענישה צבועה, כפי שזה מתבטא במשפט של שיילוק.
בסופו של דבר, כשהכול שבים בשלום לקרנבל הפרטי שלהם, נותרים על הבמה שני אנשים בודדים שהפסידו את כל עולמם, אנטוניו שנותר עם כספו אך בלי אהובו, ושיילוק שנותר בלי בתו, ונאלץ להתנצר, כדי שיוכל להתקיים ב"חסדי" החברה.
"הסוחר מוונציה" (תמונת יח"צ)
אילן רונן הצליח להביא לידי ביטוי בהיר את העלילה באמצעות רעיונותיו הבימתיים, שרדפו אלה את אלה בקצב מצוין, שניצלו נכון כל מרכיב של ליצנות ושל דרמה שהטקסט סיפק לו.
יעקב כהן – שיילוק לכל עת
אך מעבר לחידודי בימוי מצוינים רונן מאפיין מיד את ההצגה ובשורתה בתמונת הפתיחה שהוסיף ובה חוגגי ונציה העליזים הופכים לקבוצת חוליגנים שמכים, יורקים, בועטים ומשפילים את שיילוק. בכך קבע רונן שהבימה מביאה ללונדון כתב אשמה על תרבות אנטישמית שהייתה ועודנה מרימה ראש.
במרכזה של התפיסה הזאת ניצבת כמובן דמותו של שיילוק, שיעקב כהן מגלם בכנות מרגשת, בתודעה מלאה של מעמדו המוקצה בחברה המאוסה שנגזר עליו לחיות בקרבה. יש בכהן צניעות של משחק בהצגה הזאת. הוא אינו נכנע למוסכמות המלוות את התפקיד הקשה והטרגי הזה, אלא מנסה להבין אותו, ולהעביר את ההבנה הזאת לקהל.
רגעיו המרשימים רבים, בין אם כאשר הוא יורה בחזרה את שנאתו ושאיפת הנקם שלו, או כאשר הוא נקרע בין כאבו על אבדן בתו לגזל רכושו. כהן איננו רודן ביחס לבתו, ובניגוד מה לתיאור של הטקסטים שלה ושל משרתו הישר, לנסלוט גובו, הוא רך ואוהב וככל אב אחר לבתו היחידה חרד שחוגגי הקרנבל יפגעו בה.
בתמונת המשפט, ולא מעט בסיוע עיצוב הבמה, כהן מצליח לבטא את המעבר מהביטחון בחוק ובצדק אל המלכודת שטומנת לו פורציה. כמו בתמונות הקודמות כהן מצליח במיוחד בתמונה הזאת להיות טבעי בנפילתו, ללא התחכמויות והפגנות של וירטואוזיות. הוא השיילוק הטבעי לכל עת.
יחד עם ההישג הזה בולטים בהצגה הישגי משחק מרשימים של אלון אופיר כאנטוניו, ובעיקר בתמונת המשפט, ואחר כך בתמונת הסיום כשהוא מגלה את בדידותו; הילה פלדמן כפורציה מתוחכמת, מתחכמת ודעתנית; ורינת מטטוב כנריסה המשרתת המשתובבת לצדה.
"הסוחר מוונציה" (תמונת יח"צ)
תומר שרון משעשע ונוגע ללב כלנסלוט גובו שנקרע בין נאמנותו לשיילוק להרפתקנותו של בסאניו, ואביב אלוש מרשים כגראציאנו התוסס והחצוף, חברו הקרוב של בסאניו, שאותו מגלם בטרזנות יפה יוסף סווייד.
שלושתם, יחד עם אורי הוכמן, המרשים כדוכס ונציה, והמשעשע כגובו הזקן, ניר זליחובסקי כלורנצו ולירז חממי כג'סיקה, דני לשמן, כנסיך מרוקו ויואב דונט כדוכס מארגון, יוצרים להקה מושלמת בנוסח הקומדיה דל ארטה שנוכחת בכל, מפעילה את הבמה, מחליפה תפקידים ומרקידה את ההצגה מתחילתה ועד סופה.
בסיכומו של דבר "הסוחר מוונציה" היא הצגה ראויה מרנינה למקומותינו, ובעוד שבועיים לבימת "הגלוב" של לונדון.
לרכישת כרטיסים
13/05/2012
:תאריך יצירה
|