באופרה הישראלית מתחוללת מהפכה רבתי שבשורתה כי מותר לשנות את תוכן היצירות לטובת הבמאי
תפאורה מבטיחה ומקיימת
זה התחיל מרשים לפני ששלושה סולנים מבטיחים יחד עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון ומקהלת האופרה הישראלית ומנהלה המוזיקלי של האופרה דייוויד שטרן יצאו לדרך החתחתים של הביצוע שלהם למוזיקה הנהדרת של המלחין כריסטוף ויליבנד גלוק באופרה “אורפיאו ואאורידיצ'ה”.
ליתר דיוק הרושם הזה נוצר כשהתיישבנו באולם נוכח התפאורה הנהדרת והמבטיחה של בוריס קודליקה – דירת סטודיו מפוארת, חלום של כל יוצר צעיר, מקום נפלא לאהבה גדולה.
ואמנם, במהלכן של 80 הדקות הבאות קוימה ההבטחה החזותית ואף נוספו עליה הקרנות וידיאו, תאורה ותלבושות, שהסוו לרגעים את מחזה העוועים שיצר עבורנו הפעם מריוס טרלינסקי, הבמאי הגאון מוורשה שכבש את לבנו עם "מאדאם באטרפליי" המרתקת.
הרמזים הראשונים לאונס שעתיד היה להתרחש על הבמה בשם חופש האמנות של הבמאי הופיע כבר בתכנייה, בתקציר העלילה שנכתב לפי הרעיון של טרלינסקי. עלילה שהיא שעטנז של סיפור התאבדות נוירוטי של גברת הממתינה לבעלה יחד עם רסיסי האגדה מהמיתולוגיה היוונית על הבעל שיצא להחזיר את אשתו מעולם המתים.
אורפיאו ואאורידיצ'ה (צילום: יוסי צבקר)
אחר כך, ומהר מאוד, בא הרמז הבימתי שלא יהיה אפשר להקים לתחייה את המתה הזאת, שגופתה הוכנסה לכבשן ונשרפה בנוכחותנו, ואחר כך גם פיזרו את אפרה לנגד עיננו המשתאות. ואם כך, הרי ברור ששום משיח לא יעזור.
אז מה עושים בכל זאת עם העלילה המקורית של יצירת מופת מהמאה ה-18, של מלחין שחולל בעצמו מהפכה בעולם האופרה אשר המוזיקה שלו מהדהדת בהשפעותיה, אפילו ברמה של רמזי-ציטוט, על מלחינים גדולים כמו מוצרט?
משנים את האופרה. לא נוגעים במוזיקה. אפילו את הטקסט משמיעים ככתיבתו (ככל שהזיכרון אינו מטעה בעניין הזה) על דימויו ואליו. אבל אצל טרלינסקי אורפאוס לא ינגן לנו סולו אלא יכתוב שירה במחשב, אל האהבה יהיה נערת שליחויות, והמקהלה תרד לשאול של בור התזמורת.
צנזורה על האהבה
אך בעיקר - אאורידיצ'ה לא תקום לתחייה, לא בכוח האלים ולא בזכות המלחין. כלומר, טרלינסקי שומט את התמונה האחרונה של האופרה שבה האלים, תחת רושם אהבתו של אורפיאו, אמונתו ואמנותו, משיבים אליו את אהובתו רעייתו, משאול תחתיות של המוות אל האושר (אמיתי או מדומה) של החיים.
מה רע? אפשר לאמץ את זה בהרבה אופרות או מחזות קלאסיים – אפילו מודרניים. הרי זו כבר מוסכמה של התאטרון בן זמננו שהבמאי רשאי לעשות בטקסטים כבתוך שלו. לקצץ, לחתוך, ולקדם את הרעיונות שלו על חשבון הרעיונות של המחזאי.
אורפיאו ואאורידיצ'ה (צילום: יוסי צבקר)
באופרה זה בעייתי קצת יותר, כי יש מוזיקה שאותה אי אפשר לשנות, קשה לקצר, אך לא בלתי אפשרי במקרים רבים, ויש גם טקסטים שאיש עדיין לא החליף אותם באחרים וגם שרים אותם בשפות המקור.
אז מה עושים? מדביקים על המוזיקה עלילה שאין לה קשר למה ששרים (שכחו שכאן יש תרגום מהמקור המוקרן בגוף הסירוס) ומצנזרים את הרעיון הנהדר של האופרה הזאת שהוא ניצחון האהבה, בכל דור ודור.
בדרך לאונס האמנותי הזה יש משחק כאילו בן זמננו, עם זמרה יעילה אך לא מרגשת של יניב ד'אור כאורפיאו, זמרתה הזוהרת יותר של הילה בג'יו כאאורידיצ'ה נוירוטית, עם להקת רקדניות מרשימה כבנות דמותה המשוסעת, ודנה מרבך כשליחה שאין לה מה לתת.
אורפיאו ואאורידיצ'ה (צילום: יוסי צבקר)
בבית חיפשתי מענה על השאלה מה הניע יוצר מוכשר כמו טרלינסקי לאנוס את האופרה הזאת. את התשובה מצאתי במשפט אחד המופיע בטקסט שכתב לתכנייה ובו הוא מצהיר על עצמו שהוא "אדם שיודע מעט מאוד על החיים ועל האהבה".
14/05/2012
:תאריך יצירה
|