מחזה קאמרי בביצוע מרגש בתאטרון הספריה חושף מערכת יחסים מורכבת של כאב וייאוש
הזמן והפצעים
המחזאי האנגלי דייוויד הר מוכר כמי שמרבה לעסוק בענייני חברה ופוליטיקה לצד מחזות שבהם הוא בוחן התנהגות במצבים אנושיים פרטיים. אחד המחזות האלה הוא "גג שקוף" מ-1996, שהצגתו בתאטרון הלאומי של אנגליה זיכתה אותו בפרס היוקרתי ע"ש אוליבייה ובהרצה מוצלחת בווסט-אנד. ולא בכדי.
המחזה הזה הוא פנינה דרמטורגית, שעלילתה הטרגית נבנית בהדרגה עם הרבה הומור בריא במהלך המערכה הראשונה, והפיתוח המתרחש במערכה השנייה נוסק לשיאים שתובעים בימוי ומשחק ברמת רגישות גבוהה, שאיננה מוצאת מנוחה אלא בתמונת הסיום המפתיעה.
גם בכך מצליח הר לתת שיעור במרקם דרמטי, כי כן התמונה הזאת המסיימת הסוגרת לכאורה מעגל שנפתח בתמונה הראשונה היא גם ראשיתו של מעגל אחר. בשיטת הטלנובלות ודאי היה לכך המשך בפרקים הבאים, אך לא אצל הר. הייאוש והכאב המוליך לתמונה הזאת נענה במשהו חדש (שאינני יכול לפרטו) שהוא המענה המקורי של הר לכל מה שתיאר.
הסיפור מציג מערכת יחסים מורכבת ומכאיבה הנחשפת כאשר אל דירתה של קירה, מורה בחינוך מיוחד, מתפרצים בזה אחר זה אדוארד, המאשים אותה כי שלוש שנים לפני כן זנחה אותו לאנחות בחברת אמו, שכבר נפטרה בשנה שעברה, ולייאושו המטריף של אביו, טום.
מיד אחרי שהוא עוזב מגיע אל קירה האב עצמו, בעל רשת מסעדות בינלאומית מצליחה שקירה עבדה בסניף הלונדוני שלה, ושם גם החל רומן ביניהם מאחורי גבה של אשתו, אליס. יתרה מזאת במהלך שש שנות הרומן קירה גרה עם המשפחה הזאת, עד שאליס גילתה את מכתבי האהבה של קירה.
שני רוטנברג ויורם טולדנו, "גג שקוף" (תמונת יח"צ)
בתגובה ובלי להמתין ארזה קירה את חפציה ואת עצמה ועזבה. מאז היא שיקעה עצמה בייעוד החינוכי שאימצה בשכונת מצוקה אחת, ובדירה שרכשה בפרוור נידח אחר. הופעתו של טום, המבקש לשקם את אהבתם מטלטל את נחישותה של קירה להפנות לו עורף. אך משנדמה כי הדרך לכך נפתחה – הפער שנוצר במהלך ההתרחקות, הכאב, האכזבה מציבים סימן שאלה בסוף האמרה כי הזמן מרפא את הפצעים.
בימוי ומשחק ברגישות כואבת
מיטקו בוזקוב ביים את הדרמה האינטימית הזאת ברגישות מיוחדת כשהוא בונה את המתרחש על מסד של עיצוב מדויק של שלושת הנפשות הסוערות. התוצאה המרתקת באה לידי ביטוי במשחקם המרגש של שלושת השחקנים המצוינים שגייס.
אביהוד תדהר מלא חן, חיוניות בתפקיד הבן אדוארד שמבחינות רבות משמש כאקספוזיציה דרמטית למה שיבוא בהמשך. אך מעבר לכך תדהר מצליח לבטא כעס וייאוש ובאמצעותם הוא מצליח לתאר את מלוא הטרגדיה האישית שנקלע לתוכה: אובדנם של שלושה שיצרו לו גן עדן של נעורים.
אביהוד תדהר ושני רוטנברג, "גג שקוף" (תמונת יח"צ)
בתפקיד האב טום, מגיע יורם טולדנו לשיאים רבי עוצמה של משחק הבנוי על יסודות מוצקים של עיצוב מוחצן של מבוכה ובריחת חלקי מילים והברות, ושל הדרמה הפנימית המתחוללת בו גם בשל מה שהיה בעבר וגם בגלל החלטתו להגיע אל קירה ולנסות לשקם את אהבתם.
טולדנו עובד בטורים גבוהים של מנוע המנסה להניע את עצמו מנקודת השיתוק בחול הטובעני ששקע בו. הוא מצליח להרגיז, לעצבן בזחיחות שלו ואי יכולתו להבין את קירה ולקבל את עולמה החדש, ומנסה להוכיח לקירה את כל טעויותיה. אך בה בעת הוא גם מעורר חמלה בשחזור שנות המאבק במחלתה של אשתו ובשתיקתה המאשימה. אלה הרגעים שבהם טולדנו קורע לב.
את קירה מעצבת בשלמות שני רוטנברג, שלפני שנתיים, בשנת לימודיה האחרונה בבית צבי, כבשה אותי לחלוטין בהפקת "אידיוט", בבימויו של סלאבה מלצב. כמו שם גם הפעם היא יוצרת דמות מיוחדת, שאצילות ופגיעות מאפיינים אותה, לצד רכות מרגשת ביחס ל"אח" אדוארד, ונחישות למלא את ייעודה החינוכי.
שני רוטנברג ויורם טולדנו, "גג שקוף" (תמונת יח"צ)
אך יותר מאלה, רוטנברג מצליחה לבטא בבהירות את תנופות הנדנדה הרגשית שלה כלפי טום. בכל רגע של הדיאלוג הארוך אתו שהוא עיקר המחזה וההצגה, היא חיה לחלוטין את אהבתה, אך גם את החלטתה שלא לוותר לרגש המכאיב הזה לסנוור אותה ולהסיט אותה מהדרך שבחרה בה.
את דירתה הלבנה והקפואה בחורף האנגלי, עיצב נהדר סשה ליסיאנסקי, עם תאורה יפה של פרננדו מאיחייקר. את התלבושות הנכונות עיצבה לירון מינקין, ואת פסקול המוזיקה ערך מיטקו בוזקוב.
"גג שקוף" בתאטרון הספריה רמת גן היא הצגה טעונת רגשות, ומרתקת בזכות המחזה, הבימוי והמשחק. ממליץ בכל לב.
21/05/2012
:תאריך יצירה
|