המחזה של שילר פורח מחדש במשחק של שירי גולן ומיכל ויינברג ובתרגום של יותם בנשלום
המצאה דרמטית מקורית
זאת הפעם השלישית שמחזהו הקלאסי הנפלא של פרידריך שילר עולה על בימת תאטרון מקצועי בארץ (בנוסף להפקות של בית צבי ובאוניברסיטת תל אביב). לראשונה, ב-1961 בקאמרי, היו אלה חנה מרון כמלכה אליזבת ואורנה פורת כמרי סטיוארט. אחר כך היו חילופים מרתקים כשחנה מרון פרשה לחופשת לידה, פורת נכנסה לנעליה ובתיה לנצט הייתה מרי. כעבור 30 שנה עלתה הפקה חדשה, מודרנית, בהבימה, שוב עם מרון והפעם עם מרים זוהר כמרי.
והנה לפנינו – מעשה נסים ובהפרש של עשרים שנה – עיבוד שאפתני ומודרני אף יותר של המחזה הקלאסי בתרגום חדש של יותם בנשלום ובבימויו-עיבודו של עירא אבנרי, ובהפקה שעולה בתאטרון תמונע במסגרת אי"ב – איגוד היוצרים העצמאיים בתאטרון.
(לפני שאמשיך עלי לציין, בגילוי נאות, כי בסוף השבוע אשתתף בפסטיבל א-ז'אנר השנתי של תמונע, בהופעה קצרה שעניינה התאטרון הישראלית והביקורת).
מהלך המחזה מתאר למעשה את פרק הזמן שבו אליזבת מתחבטת אם להיענות ל"רצון העם", וללחצו של יועצה הבכיר לורד ברלי, ולאשרר את גזר דין המוות שנקבע למרי בבית הלורדים, ולהורות על ביצועו.
את היסוסיה יכריעו בסופו של דבר צעירים כמו המומר לקתוליות מורטימר המאוהב במרי ויוזם בתמונה מקורית מאוד את הברחתה מהכלא, ואחר כך ובעיקר מאהבה הבוגדני הרוזן של לסטר, שיוזם את המפגש בינה לבין מרי, שלא היה מעולם וכל כולו המצאה דרמטית מקורית של שילר.
שהרי זו היא הדרמה הגדולה שמתוארת במחזה הזה, שנכתב ב-1800, ויש בו יסודות מובהקים של פוליטיקה, מוסר כפול, מאבק על מעמד נשים, בריחה מאחריות ועוד מאפיינים שנראה כי בחלוף העתים רק הגבירו את נוכחותם והשפעתם על החברה, על מדינות, ועל יחסים בינלאומיים.
עיבוד רעיוני וחזותי
התרגום של יותם בנשלום הוא מלאכת מחשבת מודעת לעצמה, כפי שהוא מסביר בתכניית ההצגה. שלא כבתרגום הקודם והפרוזאי של דן מירון, הפעם מוגש המחזה ככתיבתו במשקל פנטמטר יאמבי (שבו כל שורה בת עשר הברות וכל הברה זוגית מוטעמת) והפלא ופלא התרגום נשמע טבעי בפי השחקנים.
כך גם רעיון מרכזי של הבמאי שהחליט לקצץ במניין המשתתפים, ולצד שתי המלכות היריבות, שחוץ מבמחזה הזה לא נפגשו מעולם, הציב ארבעה שחקנים ששלושה מהם מגלמים שני תפקידים בעלי זיקה פנימית, אמיתית או דרמטורגית.
כדי להדגיש זאת, אך גם כאמירה ערכית המבטאת את המתחולל בדרמה, הבמאי החליט כי הם יחליפו נעליהם בהתאם לתפקיד. פסקול המוזיקה עם להיטים משנות הששים והשבעים, ובראשם "נעליים אלה נועדו להליכה" של ננסי סינטרה, מדגיש את הרעיון.
מרי סטיוארט (צילום: גדי דגון)
משחק הנעליים, כמוהו גם עיצוב חלל הבמה והתלבושות מהותי להפקה הזאת, והמעצבת דינה קונסון יצרה בהם דימויים מקוריים שהבמאי השתמש בהם בדיוק חסכני. חבל רק שרעיון הבמה המוגבהת שהוא כותב עליו בתכנייה, לא התממש, ובכך נפגעה מעט התפיסה שהנחתה אותו ואת היועץ האמנותי יגיל אלירז.
ממכלול רעיונותיו מרשימה במיוחד ההחלטה להשתמש באמבט תלוי מעל הבמה ככלאה של מרי סטיוארט. זהו יותר מתא מאיים – זה גם הספא הנפשי והפיזי של מרי, המודעת כל כך ליופיה – המודגש בשערה הפזור ובשמלתה הלבנה – שהיא מטפחת גם בימים שבהם היא ממתינה להחלטתה הגורלית של יריבתה, המלכה אליזבת – בשמלתה האדומה ובמגפי העור, וכס מלכותה הוא כיסא-מחשבים לבן.
התאורה השקופה מאוד של שחר ורכזון מדגישה את הצבעוניות הבוטה של העיצוב. השחור של חלל הבמה, ושל חליפות הגברים, הלבן של מרי והאדום של אליזבת. והיא משרתת מצוין את הוילון הלבן שיוצר מעמדים ומצבים דרמטיים ששיאם בתמונה שבה סילוני מים מותזים בכוח על מרי הערומה, בדרך להוצאתה להורג על הגרדום.
הצגה שכדאי לראות
הישגו החשוב של עירא אבנרי, מעבר להתכוונות הרעיונית שהוא מתאר בתכנייה, הוא כפי שכבר כתבתי בתחום המשחק של צוות שחקנים מובחר, שכינוסו להצגה אחת ייתכן כנראה רק בפרינג' המרתק שיש אצלנו.
מרי סטיוארט (צילום: גדי דגון)
שירי גולן מרתקת במגוון הביטויים האמיתיים והמלאכותיים של אליזבת. מחוות קולה, מבע פניה המשתנה מול כל פרטנר בהתאמה מלאה לפונקציונליות של השיחה עמו, היא יוצרת דמות – ואולי זה רק פרי דמיוני – שיש בה שילוב של מרגרט תאצ'ר וגולדה מאיר. דמות שיש בה קסם קר אך כובש, שיודעת ל"שחק נכון" את התפקיד המלכה המוטל עליה והיא מתמסרת לו.
מיכל ויינברג כמרי סטיוארט נפלאה כאנטי-תזה המושלמת לאליזבת. היא נשית מאוד בכל מחוותיה, מזויפת בהכנעתה, סכינאית בזעמה. והיא תמיד משדרת את יופיה - בשערה הפזור, בשמלתה הלבנה, ובמצבים השונים באמבט, כשהיא קשורה לכבל (גם כאמצעי ביטחון), כשהיא מתרווחת-משוחררת לכמה רגעים בפארק, או מתנדנדת כילדה על האמבט שהופך לנדנדה, וכשהיא הודפת את ניסיון האונס של מורטימר.
דודו ניב רהוט וסמכותי כיועץ הבכיר, לורד ברלי, שפיו ולבו שווים כשהוא דוחף לביצוע גזר הדין. אלחי לויט משעשע היטב כשגריר צרפת המחזר על אליזבת מטעם מלכו, ומרשים בכנות המסתכנת של לורד שרוסברי שומר חותם הממלכה שמתייצב בהתמדה נגד הוצאתה להורג של מרי.
דיוויד לוינסקי מרתק כלסטר, מאהב ילדותי ונמהר של אליזבת ואהוב עבר, שקם לתחייה, של מרי, ויעיל כסר פאולט, שבטירתו כלואה מרי והוא הסוהר הנאור שלה. בני אֵלדֶר נמהר ונלהב כראוי בתפקיד מורטימר, ויוצר דמות נוגעת ללב כדיוויסון, מזכירה של אליזבת, שבידיו ובמצפונו היא מפקידה את הצו המורה על הוצאתה להורג של מרי.
השחקנים האלה מחיים מחדש את הדרמה הגדולה שהתחוללה לפני 400 שנה כאילו היא מתחוללת אי-פה אי-שם כאן ועכשיו. וזאת מבלי שהתרגום, הבימוי והעיבוד ינסו ללחוץ בכוח על רמזים לקיומה של משוואה קונקרטית.
לסיכום, אינני יודע אם כמחמאה תיחשב בעיני יוצרי ההצגה החדשה הקביעה כי למרות שזו הצגת פרינג' מובהקת היא הייתה יכולה להיות באותה מידה הצגת מיינסטרים של תאטרון רפרטוארי, באותה הפקה של אותם כוחות יצירה מעולים. ובשלוש מילים: הצגה שכדאי לראות.
22/05/2012
:תאריך יצירה
|