במהלך עבודתה של יסמין ורדימון על יצירתה הגדולה "7734", שנועדה לבחון היבטים שונים הקשורים למורשת ההיסטורית שלה, השאובה מחוויית השואה, היא הוזמנה ליצור בבית-האופרה המלכותי בקובנט-גרדן, לונדון, כוריאוגרפיה ל"טנהויזר" מאת ריכרד ואגנר.
 
בעקבות החוויה האופראית החליטה ורדימון לפתוח את יצירת המחול שלה עם צלילי הפתיחה לאופרה. היה זה צעד לא פשוט לכוריאוגרפית בת קיבוץ עין-החורש, שנוסד על-ידי ניצולי שואה, שחוותה מקרוב את הזיכרון הקולקטיבי המיידי. המטען הזה גובש לזיכרון אישי כאשר הגיעה ורדימון ללהקת המחול הקיבוצית ופגשה את מייסדת הלהקה, יהודית ארנון, שנדרה באושוויץ כי אם תשרוד, תקדיש חייה למחול.
 
בראיון לעיתון "הארץ" הסבירה ורדימון כי הבחירה שלה במוזיקה של ואגנר לא היתה שרירותית: "זו אוברטורה שחוגגת את החיים, האהבה והיצירתיות. והבחירה בוואגנר נבעה מכך שהוא מייצג בעבור רבים את יכולתו של אותו יצור, בן-האנוש, ליצור יצירה אמנותית גאונית, אבל גם להפיק כתבים גזעניים מלאי שנאה והרס".
 
אלא שבדרך מלונדון לתל-אביב הוטלה צנזורה על היצירה, ולפי דרישתה של מנכ"ל האופרה הישראלית, חנה מוניץ, הוחלפה המוזיקה של ואגנר ותחתיה הושמעה מוזיקה של וובר, מלחין גרמני אחר, כשר למהדרין. היענותה של היוצרת לתביעה הפוליטרוקית נומקה באותו ראיון כהבנה לרגישות של הקהל המקומי כפי שיוצגה בהנמקות שהועלו בפניה. 
 

"7734" יסמין ורדימון (יח"צ)

משהחליטה כך, ואין זה משנה כלל אם היתה הצדקה לתביעה המקוממת הזאת, שינתה ורדימון את משמעות היצירה שלה. זו כמובן זכותה המלאה כיוצרת להתכופף מתוך הבנת כורח המציאות שנכפה עליה, גם אם, כעדותה שלה, היא מנוגדת למורשתה של יהודית ארנון, שהעדיפה להיענש ולא לרקוד לפני השומרים הנאצים באושוויץ.
 
אבל משהחליטה כך, לדבריה באותו ראיון, עדיין היה חשוב לה שעצם החלפת המוזיקה תהיה ידועה לקהל שיגיע למופע. משמעות הדבר ברורה. אלא שאצלנו, כרגיל, הזלזול בקהל חוגג, ולא רק שההפקה כאן לא טרחה ליידע את הקהל על השינוי הזה (אולי בתירוץ שמי שבא למופע ודאי שמע/קרא על העניין), אלא שגם לא נמצאה דרך להציע את השירות הבסיסי של תוכנייה רצינית ומקצועית והסתפקו במין דף ריק מתוכן.
 
רק במקרה התברר לי שאנשיה של ורדימון הביאו עימם את התוכנייה המקורית מאנגליה ואף מכרו אותה במחיר המגוחך, הלא-ישראלי בעליל, של 10 שקלים. זו תוכנייה חשובה, ולא רק בזכות התמונות היפות והביוגרפיות של היוצרים ושל הרקדנים, אלא בעיקר בזכות שני מאמרים חשובים על היצירה, ובמיוחד זה של ורדימון עצמה.
 
יצירה עמוסת סמלים ורעיונות
 
הקריאה בהם לאחר ההופעה הבהירה לי עד כמה הצנזורה וההיענות לה גם יחד הן עוול ופגיעה בניסיון הכן של ורדימון לבחון ביצירתה שאלות מהותיות על אמנות ועל הזיקה שלה למציאות.
 
בכניעה לתכתיב של מוניץ (שעליו ועל מהותו אפשר וראוי לדון בנפרד) היא גם עונה בשלילה על שאלתה שלה במאמרה: "האם האמנות יכולה לשנות באמת דעות של בני-אדם, את רגשותיהם, אמונותיהם ופעולותיהם?". 
 

"7734" יסמין ורדימון (יח"צ)

מעבר לכך אני, כמבקר, שואל את עצמי עד כמה הפרשה הזאת מעיבה על ביצוע היצירה בגרסתה המצונזרת, מה ההשפעה עליה ומה ההשפעה על הערכתי אותה. בכנות עלי להודות כי תמונת הפתיחה שניטלה ממנה המוזיקה המקורית, אך נותר העיצוב הבימתי שלה, שיש בו רמיזה חזקה לעלילת "טנהויזר", לא הרפתה ממני לכל אורך המופע, הנמשך כשעתיים ורבע, כולל הפסקה.
 
כשלעצמה זו יצירה מורכבת מאוד, עמוסת סמלים ורעיונות, ונוטה יותר לכיוון התיאטרלי. אין בה רעיונות כוריאוגרפיים משמעותיים לנושאי היצירה ולשאלות המתעוררות במהלכה בשלושה קטעים בעלי טקסט (שלמרבה ההפתעה המשמחת תורגם בכתוביות). ייתכן שהדבר נעשה בכוונה תחילה, אך התוצאה, במערכה הראשונה הארוכה, נראית כסדרת מיצגים חלקיים.
 
על התחושה הזאת פיצתה במידה מסוימת המערכה השנייה, שבה כבר הצליחה ורדימון לאחד את רעיונותיה לאמירה אמנותית השואפת להיות בעלת משמעות. במערכה הזאת דימויי השואה קונקרטיים, ובעיקר בסיומה, כאשר אין עוד צורך ברמזים או בדמיון כדי להבין את המתרחש. 
 

"7734" יסמין ורדימון (יח"צ)

מעבר לכך ראוי לציין את עיצוב הבמה על-ידי ורדימון וגיא בר-אמוץ, ואת השימוש בבדים ובגדים, בתפזורת או בערימות, המשמשים לרוב מצע למתרחש וכאביזרים; את התאורה המצוינת שעיצב שאהין יברויאן לכל אורכה; את התלבושות המעניינות שעיצבה אביגיל האמונד; ואת הסאונד בעיצובה של ורדימון בשיתוף עם טום הקלי. אהד פישוף ושאהין אפרסיאני יעצו בעיצוב הקולאז' המוזיקלי האקלקטי.

מופע נוסף יתקיים היום ה25.5 בשעה 13:00 במשכן אמנויות הבמה ת"א, 03-6927777

לרכישת כרטיסים