עלילה פשוטה ונוקבת

ההפקה המשותפת החדשה של תאטרון הקאמרי ותאטרון חיפה נהנית ממרכיבים מצוינים אחד אחד, והמחזה הממזרי של מולייר חוגג בה את יום ההולדת ה-350 להעלאתו לראשונה. באותה שנה, 1662, הוא היה בן ארבעים ונשא לאישה את ארמנד בת העשרים, שהייתה בתה או אחותה של השחקנית מדלן בז'ר, כוכבת מחזותיו, וכמו גיבור המחזה שלו הכיר את הכלה מילדותה.
 
העלילה פשוטה ונוקבת: ארנולף, גבר בן ארבעים, מתכנן את נישואיו לאנייס, צעירה בת 20 שאותה גידל מילדותה כאפוטרופוס על בסיס העקרונות הגבריים המקובלים שיום אחד תהיה אשתו הצייתנית, הבורה, המכוערת והמטומטמת, נצורה בבית ורחוקה מהזדמנות לבגוד בו עם צעיר ממנו.
 
אך אנייס, מסתבר, הוסיפה דעת על משמעת, ובהזדמנות הראשונה התאהבה בהוראס הצעיר. כדי לסבך קצת את העניינים וגם כדי להעמיד את איוולתו של ארנולף על מקומה, הצעיר המאוהב מבקש את עזרתו של ה"זקן", אך ייאלץ לחכות עד שיגיע הגואל לתסבוכת הקומית שיש בה לקח שההיסטוריה של מעמד הנשים מאז ועד עתה מגלה שהוא עדיין לא נלמד עד תום. לא בכל מקום או חברה, ובהחלט לא באלה שהדת – יהדות, איסלאם, קתוליות - עדיין שולטת בהם.

                  "בית ספר לנשים", צילום: גדי דגון

אתגר שמיעה ואתגר דיבור
 
ההישגים שההפקה החדשה של המחזה מתגאה בהם מתחילים בנוסח העברי הנהדר של אלי ביז'אווי, שכבש כליל את המשקל האלכסנדריני של המקור הצרפתי ואת החריזה הקולחת שלו. זה כשלעצמו מציב אתגר-שמיעה לקהל, ובעיקר אתגר-דיבור לשחקנים, ואלה, כפי שיצוינו בהמשך, עומדים בו בכבוד.
 
ההישג השני הוא זה של הבמאי אודי בן משה, שחוזר אל אותו הישג לוהט שלו ב"הרטיטי את לבי" של חנוך לוין, יחד עם שלושה משותפיו באותה הצגה – השחקן-וירטואוז רמי ברוך, מעצבת התלבושות התקופתיות-מרהיבות עפרה קונפינו ולילי בן נחשון, מעצבת התפאורה הקלילה הנכנסת ויוצאת במעגליה של הבמה המסתובבת עד לעייפה.
 
בן משה, יחד עם במאית המשנה אנה בניאל, העניקו לקומדיה של מולייר קצב מהיר, קיצרו את חמש המערכות לשמונים דקות והעניקו לה תדמית ברורה של פארסה מחציפה, בהשתתפות המוזיקה הדוקרת של יוסף ברדנשווילי, ועם להקה שמראה כי יש תפקידים גדולים, ויש גם קטנים, ואלה גם אלה כחומר ביד שחקנים גדולים.
 
רמי ברוך משתלט על תפקיד ארנולף ברמ"ח אבריו ובשס"ה נימי משחקו. הווירטואוזיות שלו איננה יודעת גבול, ואין רגע אחד שבו הוא מרפה או נח, גם לא באותם רגעים שהקומדיה והפארסה מפנות מקום לקצת רגש. ובעיקר, ברוך לש את הטקסט ואופה ממנו קרואסונים, בגטים, ומעדנים.
 
לצדו, נגדו ואתו גם יחד, יפתח אופיר שמביא לתפקיד הוראס המאוהב הנואש את מה ששחקנים רבים אינם מוצאים בתפקידים כאלה במחזות מולייר. הוא חי את האהבה, את הלהט, את הטירוף של הייאוש, ובווירטואוזיות מתרגם אותה במבע פניו, בתנועתו המטורזנת, בהתחלה, והכואבת בהמשך.
 
את המורה החכמה של בית הספר הזה לנשים מגלמת להפליא השחקנית הצעירה יעל טל, שכמו אופיר היא בוגרת הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין במחזור 2007. טל כבר הופיעה במסגרות שונות, אך עד כה לא נראתה על במת התאטרון הרפרטוארי. בתפקיד אנייס היא עושה מה שנקרא בשפת התאטרון "כניסה בלתי נשכחת", ויוצרת דמות קומית בווירטואוזיות של קור רוח ואדישות שבאמצעותם היא מתקתקת את רצונה החופשי, את עקשנותה הטבעית לדבוק באהבה ולהדוף את המוסכמות.
 
רוזינה קמבוס, עזרא דגן ואלי גורנשטיין הבלתי נלאים הם ההתגלמות המושלמת של שחקנים שמידתם גדולה עשרות מונים מהתפקיד שקיבלו, והם מפיקים ממנו מרגליות, פנינים ויהלומים. אלברט אילוז, ערן שראל ורובי מוסקוביץ' משלימים ביעילות את התמונה המוליירית כפי שצילמו אותה עבורנו הבמאים.
 
"בית ספר לנשים" זה הוא הצגה מהנה לימי הקיץ, ואולי גם מישהו ילמד ממנה ש"אשת חיל מי ימצא" זה לא רק פסוק יפה שגברים מצטטים בלילות שבת.